צו השעה: מקדשים חיים, דוחים חיי חברה לעת הזו ד”ר גרמאו מנגיסטו
מה יותר חשוב – החיים או חיי החברה?
ברור לכל כי אין ערך מתחרה לחיים. אבל החיים החברתיים, מכוח ההרגל, מהתלים בנו, והם הופכים את היוצרות: החיים פחות חשובים מחיי החברה. לכן הם לוחשים לנו עמוק בתודעה: הבה נלכה לאירועים – חתונות, בריתות, לוויות, ביקור חולים – גם בימים בהם מצווה אדם, כל אדם, להתכנס בתוך כותלי ביתו התומכים חיים.
הנטייה לקדש את החיים החברתיים על פני החיים עצמם גדולה שבעתיים בקרב ישראלים יוצאי אתיופיה מכוח תרבותנו. אוהבי חיי חברה אנחנו. בליתם אין משמעות לחיים. תפיסה זו, המקדשת אחדות קולקטיבית, המתבטאת בהשתתפות בחיים קהילתיים צפופים ותוססים – טקסים יהודים, אבל, שמחות – אפשרה לנו לשמר על צביוננו היהודי, אחדותנו ועוצמתנו הפנימית, ומימוש חלומנו – השיבה לירושלים.
אבל עתה בהימצאותנו בחוף מבטחים, בארצנו, אנחנו צריכים, מוכרחים לערער על נטייה זו, או לשאול אותה: האמנם החיים החברתיים עולים בחשיבותם מעל החיים עצמם? התשובה שאינה משתמעת לשתי פנים היא: אין תחליף לחיים עצמם, ולו מהסיבה הפשוטה ביותר – אדם החיי, הרואה אור המחר, הוא שיכול לקיים את החיים החברתיים.
לכן, הבה נקפיא את החיים החברתיים לעת הזו, בשעה מאתגרת זו, ונקדש את החיים עצמם, בייחוד החיים הפגיעים – חיי אימהותינו, חיי אבותינו, חיי סבותנו וחיי סבינו. זה צו השעה.
אותה אהבה המקודשת המורעפת על סבה* וסב ועל אם ואב מקרוב, נמשיך לזרזף אותה עליהם מרחוק. פשוט, נהיה רחוקים מהם בגוף, קרובים בלב, במחשבה ובקול. קריאה זו נכונה לכל הצעירים והצעירות, והיא נכונה שבעתיים לצעירים וצעירות ישראלים יוצאי אתיופיה, הרגילים כל-כך לבטא אהבה כלפי סב וסבה בעשרים נשיקות אוהבות ושבעה חיבוקים נדיבים.
- אדם יהודי ויום כיפור: צום קל, צום מועיל ומשמעותם
- יִהְיֶה בְּסֵדֶר, חָבֵר (יהיה בסדר, חבר)
- צו השעה: מקדשים חיים, דוחים חיי חברה לעת הזו
- זקנה בת השבעים
- אל תשליכני לעת זקנה: מצוות כיבוד הורים
* בפוסט זה נעשה שימוש במילים “סב” ו”סבה” בהקשר לסבא ולסבתא. לרבים זה ייראה טעות. ובכן, אין זו טעות. בעברית – לא בארמית – יש לומר סב וסבה, ולכן גם סבים וסבות. לחלוטין לא תקני לומר “סבתות”. מילה זו אינה עברית ואינה ארמית.