“אהובה, כשאפול אני מעייפות הגוף והחומר במחצית הדרך או בסופה, אני רוצה אותך שם לידי כדי שתלחשי מילים שיעזרו לי לקום; כי רק את יודעת לומר מילים שאני יכול לשמוע ולהבין“. כך השיב יוסף למכתבה של אורית, אהובתו, נטול אגו מיותר ומעכב.
כשיוסי התעורר, השעה כבר הייתה 14:30. הוא קם עם כאבי ראש חזקים. הוא לא רגיל לישון ביום. ולכן השינה הזאת לא ממש עזרה. אומרים ששעתיים שינה בלילה עדיפה על שש שעות שינה ביום. כשאדם ישן ביום, המוח לא ממש נח. זה משנה את השעון הביולוגי. אולי זו הסיבה שיוסי קם עם כאבי ראש.
הוא הלך לאמבטיה, שטף את פניו במים קרים, בתקווה שזה יעזור לו להפחית מכאבי ראשו. אחר כך, הכין לעצמו קפה שחור. לקח כמה עוגיות מהמטבח. ישב בספה. הדליק את הטלוויזיה. ניסה לצפות בטלוויזיה. אך לא היה משהו מעניין. הוא זפזפ בין ערוצים הרבים, אך לא היה משהו שהוא אהב. הוא לגם את הקפה. נגס בעוגיות בעצלתיים ובחוסר חשק. אחר כך, הוא הלך לחדר. הדליק את המחשב, והתעדכן קצת בחדשות. נכנס לחשבון שלו בפייסבוק. גם שם לא היה משהו מעניין. הייתה לו מחשבה שאולי ימצא את אורית מחוברת. אך היא לא הייתה שם. ולא ממש היה לו חשק להישאר מחובר. ולכן התנתק.
שכב על הגב במיטה שליד המחשב, וחשב רבות. ככל שחשב, כך כאב לו הראש. אחר כך, הלך לקולר. מזג כוס מים קרים. שתה קצת. ושוב מילא את הכוס במים והלך לחדרו. לא היה לו חשק לכלום. רק שכב על הגב וחשב מחשבות על כל מה שקרה לאחרונה עם אורית. מעניין מה היא מרגישה, הוא תהה. מעניין מה היא עושה עכשיו, הוא שאל את עצמו שוב ושוב.
יוסי התיישב מול המחשב שוב. הוא נכנס לדואר האלקטרוני שלו ביאהו. הוא לא עושה זאת מדי יום ביומו. אך הפעם רצה לבדוק אם יש מייל חדש. ככה זה. כשלאדם אין מה לעשות, הוא עושה כל מיני דברים שהוא לא היה עושה במצבים אחרים. ולהפתעתו, יש מייל חדש בדואר הנכס. הוא לחץ על זה כדי לפתוח. ולמרבה ההפתעה, זה היה מייל מאורית. עצר לרגע. נשם עמוק בטרם המשיך לבדוק את תוכן המייל. הייתה בו התרגשות מיוחדת, לא רגילה. הוא חשב רק על הכתוב במייל. מה יכול להיות שהוא מכיל, הוא תהה. בדרך כלל, אורית יודעת לכתוב מכתבים יפים וארוכים. מה היא תכתוב הפעם?
כשהוא לחץ על המייל כדי לפתוח, ידיו רעדו. זה היה משונה. לא קרה לו דבר כזה כבר הרב הזמן. הוא לחץ. המייל נפתח. ויוסי החל לקרוא בו קצת. הוא קרא את השורות הראשונות. עיניו החלו לדמוע פתאום. זה לא היה בשליטה. הדמעות זלגו ללא שליטה.
בעיניים דומעות יוסי קרא את הדואר האלקטרוני שוב ושוב. חזר על כל מילה שכתבה. “גדלנו יחד”, היא כתבה; “הולכת ממך באהבה גדולה“. אילו מילים! חשב לעצמו. איזה ניסוח! והחל להריץ את הסרט בראש. את הסרט ההוא שלא נגמר. סרט של המסע בזמן. זמן שהוא העביר איתה.
ולבסוף, הוא אסף את עצמו קצת. חשב לכתוב לה. וחשב מה הוא הולך לכתוב. ולא היה לו קל. כי הרגע היה קשה. ויש כל כך הרבה דברים שהוא רוצה לומר לה, לאהובתו. זה קשה, כי צריך את האומץ כדי לומר את אשר בלב. שכן כדי לומר את שהוא רוצה לומר לה באופן האותנטי ביותר; כדי לבטא את רגשותיו בצורה הנכונה – דרוש ראש פתוח, שלא לוקח בחשבון פגיעה באגו. אבל בסוף הוא אמר לעצמו: אני אדם בוגר; אני יכול לומר לאהובתי את שאני מרגיש מבלי להרגיש שגבריותי נפגעת. אמר את זה לעצמו כמה פעמים. אחר כך, לחץ על “השב” וניסה את שלו.
- מחכה לך, בואי אליי אוהבת עד כלות
- אהובה, כשאפול אני במחצית הדרך או בסופה, אני רוצה אותך לידי: אורית ויוסף, קטע 4
- בזרועותיו של אדם אחר: סיפור אהבה בהמשכים של אורית ויוסף, קטע 3
- הולכת ממך: סיפור אהבה בהמשכים של אורית ויוסף, קטע 2
- אהבה מלוחה: סיפור אהבה בהמשכים של אורית ויוסף, קטע 1
אהובה
קוֹנְג’וֹ (יפה),
את צודקת. עברנו כברת דרך ארוכה ביחד. גדלנו יחדיו. ובעיקר סערנו; איבדנו חושים לעתים קרובות מאוד. היה בנו משהו מיוחד; הייתה לנו את הפתיחות הזאת, שאִפשרה לנו להמשיך ולעבור דרך ארוכה כל כך ביחד.
מה אומר לך, אהובה? לא קל לי המצב שנוצר. לא קל חוסר המוצא שבו אנו שרויים. לא קל לוותר עלייך, על האהבה. הרי יש אהבה גדולה בינינו, והיא נדירה עד מאוד.
למה תלכי לבד, אהובה? האם לא אמרנו שנלך ביחד? האם לא הבטחנו שנתגבר על מהמורות הדרך ביחד? האם באמת נכשלנו במשימה?
אנא אל תלכי לבד, אהובה. הרי כולנו יודעים כי הדרך לא קלה וכי היא מליאה במכשולים רבים. בואי ננסה ללכת ביחד. בואי נשלב ידיים. תני לי ידך העדינה ואתן לך את שתי ידיי.
מה אני בלעדייך! אני רק בן אדם. אדם אוהב, שרוצה לשמר אהבה נדירה. אדם שלא יכול להיות בלי אהובתו, שלא יכול לצלוח את הדרך בלעדיה. אני רק אדם שרוצה לאהוב ולהיות אהוב.
אהובה, אם תבחרי לצאת למסע החיים לבדך, לא אמנע זאת ממך. את יודעת שאת יותר מדי יקרה לי. אבל צריך לנסות עוד. וזאת, כדי שנוכל להגיד לעצמנו אחר כך כי עשינו כל שניתן לעשות כדי לצאת למסע החיים הארוך הזה יחדיו.
אני רוצה שתלכי לפי נטיות לבך. אבל אם תבחרי לצאת יחדיו למסע זה, אני רוצה להיות שם אִתך. בדרך לא סלולה של החיים, טובים השניים יחדיו מן היחיד. כשתיתקלי באבני הנגף לאורך הדרך, אני רוצה להיות שם אִתך כדי לתת לך יד ולהמתיק את דמעתך המלוחה. וכשאפול אני מעייפות הגוף והחומר במחצית הדרך או בסופה, אני רוצה אותך שם לידי כדי שתלחשי מילים שיעזרו לי לקום כי רק את יודעת לומר מילים שאני יכול לשמוע ולהבין.
רק דעי זאת, אהובה, כי כל דרך שבה תבחרי לצעוד, לא תפגע באהבתי אלייך. כי אהבה גדולה ואמִתית יש בי. היא לא תחליף צבע רק משום שבחרת ללכת בדרך זו או אחרת.
יוסי עצר לרגע. נשם עמוק. חשב עוד קצת. ואמר לעצמו: זה בסדר, ולחץ על “שלח”. אחר כך, הרגיש הקלה כלשהי. כי כשאומרים את מה שבאמת מרגישים, זה מקל. יתרה מזאת, הוא חשב שאולי יש עוד סיכוי. אולי המכתב יעשה לה משהו והפתרון יימצא והם יצאו לדרך יחדיו.
רוצים לקרוא גם את שרון? זה משהו יוצא דופן. ראו הוזהרתם. ועוד ספרים.