אסון השיטפון בנחל צפית הוא טרגדיה בלתי נתפסת. כואב הלב, צובט ממש, לנוכח המוות המיותר של צעירים יפים, ערכיים, מנהיגים, אידיאליסטים, מיטב הנוער שהמדינה הזאת יכולה להצמיח. חייהם נגדעו באיבם.
קשה להבין למה הוחלט לצאת לטיול במקום כזה וביום כזה. בעקבות מקרים שאירעו יום קודם, שבהם שני נערים נספו בשיטפונות, כולם, כולל הגופים הרלוונטיים המבינים בנושא, הזהירו מיציאה לטיול מהסוג הזה. אפילו אדם מן הישוב, שיש לו טיפה אחריות, היה מבין שאסור לצאת לטיול במקום כזה ובזמן הזה. אפילו אחת הנערות שנספו הזהירה כי לצאת לטיול במזג אוויר כזה זה “להתגרות בגורל, אנחנו נמות”.
ועדיין, היה מי שהחליט להוציא את הנערים לטיול. למה? אולי זה משום שחלם זה כאן. אולי זה בגלל מנטליות “יהיה בסדר” שמושרשת כל כך בחברה הישראלית. אולי זה היוהרה של אותם אנשי חינוך פריבילגיים, מנהלים ומדריכים, הרואים עצמם השמנה וסלתה של החברה ישראלית. אנחנו מכירים אותם, את אותם פריבילגיים. הם מקיפים את חיינו בצבא, במקום העבודה, בבתי משפט, במשטרה, כמעט בכל מקום. אנחנו סובלים מהחלטותיהם, ממחדליהם, משגיאותיהם ובעיקר מהיוהרה שלהם. בסוף, באורח פלא ממש, הפריבילגיים יוצאים נקיים מכל רבב.
אסון השיטפון הוכיח לנו כי פריבילגיות איננה ערובה לאחריות ולמקצועיות. הפריבילגיים החליטו החלטות שגויות ומיטב הנוער שילם בחייו. הם לא שעו לאזהרותיה של הנערה והביאו למותה ולמות חבריה הרבים.
האירוע הזכיר לי מקרה טראומתי דומה מהילדות הראשונה שלי באתיופיה. אולי זו הסיבה שהאסון הזה כל כך מורגש אצלי; זה כאילו הייתי חלק מזה. לפני כ-30 שנה, הייתי רועה צאן. יום אחד, בגיל שמונה, לקחתי את הצאן למרעה שמעבר לנהר רחוק מהכפר. בשעת צהריים מאוחרת, החל לרדת גשם, טפטוף קל. כמנהג כל הרועים, תפסתי מחסה מתחת לעץ עם עלווה עבותה בתקווה להתרטב פחות מהגשם. הגשם הפסיק לפתע ואני התרטבתי פחות.
אולם, כשהתקרבתי לנהר כדי לחזור הביתה, גיליתי מחזה אחר. הנהר עלה על גדותיו ואי אפשר היה לחצות אותו. התברר שירד גשם חזק באזור האחר ומילא את הנהר. הבקר חשש להתקרב לנהר השוצף. אני ממתין עד שהמפלס ירד והזרם ייחלש. בינתיים, השמש שוקעת והחשכה יורדת לאיטה על האזור. הטורפים מתחילים לצאת ממאורותיהם ולהשמיע קולות. אני, ילד בן שמונה, עומד קפוא מקור ומפחד. גם הפרות החולבות מתחילות להשמיע קולות, כי הן רוצות להניק, כי זו הייתה שעת החליבה. אני זועק לעזרה ואין שומע. חושך מוחלט, פחד אלוהים.
מה יעשה הילד בן השמונה? אני מנסה שוב לחצות את הנהר. מרגיש את הזרם החזק ונסוג אחורה. אני לא רוצה למות. אני זוכר ששלוש שנים קודם לכן, שלושה בני דודיי נסחפו בזרם ומתו, שני אחרים נפצעו קשה אך בנס שרדו את השיטפון. אני פוחד. כ-150 מטר מהנקודה היה מפל גדול. אם אסחף עד לשם, אפול ואמות. ממתין עד שהזרם ייחלש או מישהו יבוא לחפש אותי. אף אחד לא בא. קר לי, אני רועד. האדמה על גדת הנהר היא בוצית מאוד. אני יחף. רגלי שקועות בבוץ. בגדיי רטובים למחצה. אני מרגיש שהטורפים הולכים ומתקרבים אלי ואל הבקר. פחד מבעית.
בשלב מסוים, אני מבחין שפרה חולבת אחת חוצה את הנהר. אחר כך, קבוצת פרות. החלטתי לנסות לחצות גם אני. עדיין הזרם היה חזק, המים עמוקים. לא יכול לחצות, אבל גם לא יכול להישאר במקום. אני עלול להיטרף. יותר מכל חיה אחרת, חששתי מהצבוע. כל הרועים באתיופיה חששו מהצבוע. חיה רעה ומגעילה, הצבוע.
לאט-לאט, רוב הבקר צלח את הנהר. נותרתי לבד. אין מציל ואין מושיע. פחד מוות משתלט עליי. חשבתי מה אני יכול לעשות כדי לצלוח את הנהר הגועש ולהציל את נפשי. לא היו לי הרבה אופציות. או להמתין לנס או לנסות להינצל.
לבסוף, החלטתי: אנסה להינצל. אתפוס את הזנב של אחד השוורים החזקים, אחזיק את הראש מעל המים ואגרר לגדה השנייה של הנהר. זה קרה. הצלתי את עצמי והגעתי הביתה רטוב, מלוכלך ועייף.
אסון השיטפון השבוע החזיר אותי באחת לאתיופיה, לאותו אירוע טראומתי לפני יותר מ-30 שנה. יהי זכר קורבנות אסון השיטפון ברוך.
Comments
וואו, ראשית, החזרת אותי לילדות שלפני 33 שנים אחרה. אכן נכון אלון היקר. זו הייתה כמעט הדרך היחידה לעבור את השיטפונות וגם נהרים גדולים. היינו ילדים עם משקל קטן כך שזרם אפילו טיפה חזק יכול לסחוב אותנו בקלות.
שנית נהנת מהכתיבה המקצועית שלך.
תודה.
Author
אייל, איש יקר, תודה על הערותייך. בין היתר, זוהי מטרת האתר: להזכיר נשכחות וללמוד מהעבר כדי לבנות את העתיד. תודה.