ד”ר גרמאו מנגיסטו, מרצה מבוקש לספרות ולתקשורת, קורא לחברה הישראלית לפתוח חלון להכרה הדדית. ד”ר גרמאו מנגיסטו הוא איש מיוחד ומעניין. סיפוריו הקצרים ומחקריו האקדמיים זכו לפרסים רבים. אחד מסיפוריו נלמד במערכת החינוך בישראל. הוא מרצה בעיקר בבתי הספר, שם הוא מנתח את יצירתו הנפלאה יחד עם צוות המורים והתלמידים, שלעתים מופתעים מעומק הדברים שבסיפור. להלן פוסט מעניין נוסף שד”ר גרמאו מנגיסטו כתב לאחרונה:
העצמי והזולת הם הגרעינים הראשונים אשר מהם נובט האדם השלם בגופו ובנפשו. אולם העצמי והזולת מוצבים במשקולות בלתי-מאוזנים בחשבון האישי של רוב האנשים. העצמי או האני מקבלים משקל כבד שבעתיים מאשר האחר או הזולת. ההטיה המכוונת במשקולת העצמי-זולת, יוצרת זעזועים תמידיים הן בחייו של הזולת והן בחיי העצמי. בדומה, שקילה מדודה ושוויונית של כל הדברים החשובים לזולת ולעצמנו במאזן החיים, יוצרת הרמוניה, הבנה ודו-קיום בין בני האדם.
מכל הדברים כולם, סיפור דברי ימיהן של קבוצות שונות, מורשתן, תרבותן וכל המאפיינים שלהן באמצעי ביטוי תרבותיים שונים, הוא הסובל בהטיה מכוונת. הקבוצות הדומיננטיות בחברה מספרות את סיפוריהן בהאדרה ובהעמקה יתרה לדור ההמשך. בדרך זו מחזקות הן את שליטתן בחברה והן את דימוייהן בעיני הדורות הבאים. בה בעת, קבוצות השולטות, ממעיטות בערך סיפוריהן או מספרות בצורה משובשת ומקוטעת את סיפוריהן של קבוצות האחרות, קבוצות מודרות כוח.
ייעודה של אסטרטגיה זו – לספר את עצמי בהאדרה ובהעמקה, לספר את סיפור האחר בהמעטה והעכרה – היא למחוק או לשבש את זהותו של כל לא אני, ולהעצים את הזהות של העצמי והדומים לי. ייעודה הסופי של אסטרטגיה זו, היא לגרום לזולת לתעב את עצמו ולנתק כל רגש נפשי ותודעתי של כל המאפיינים הייחודים שלו.
אסטרטגיית ההשכחה, שיבוש זהות של זולת והשבחה והאדרה של עצמי, יש לה תוצאות משל עצמה, המנוגדת בתכלית מתכניות של הכוחות השולטים בחברה. חברי הקבוצה השלטת מפתחים תחושת עליונות תמידית כלפי הזולת, נועלים את הדלת בפני מנושלי הזהות להתקבל כאחד מהם. בתורם, כל מי שזהותם נמחקה, חוזרים לאתרים שבהם זהותם הושלכה ומלקטים אותם מחדש ביראת קודש; הם בונים את עצמם ואת זהותם מהפירורים האבודים.
בלבוש ישן-חדש, בכוחות טעונים, המוחלשים בחברה עשויים לקום ביום מן הימים מאפר, לבנות את בניינם בפסגת האולימפוס ומשם להגדיר מחדש לא רק את זהותם, אלא גם את זהותם של זולתם. אבל אין שום ערובה שקבוצה החדשה תהיה טובה יותר מקודמתה בהשמת הערכים של העצמי והאחר באופן שוויוני במאזן החיים. מלבד יחידי סגולה, ברוב המקרים, קבוצות מדוכאות טעונות טינה ואנרגיות שליליות, מדכאות את הקבוצה השלטת שהפכה בינתיים לקבוצה נטולת כוח, ומרוממות את עצמן ואת כל מה שמייצג אותן.
מכשל קיומי אנושי תמידי זה נוכל לצאת אך ורק אם נצליח לפקח שאורך אפינו אינו עולה, ולו בסנטימטר אחד, מאורך אפו של זולתנו. עלינו לפתח יכולת, שכמעט נדמת מעל יכולת אנושית, לשים את כל מה שחשוב לנו ואת כל מה שחשוב לזולת באותה משקולת באופן שוויוני או באותה דרגת החשיבות. כמובן, פיתוח יכולת להקנות ערך שווה לעצמי ולזולת, לאינטרסים שלי ושל זולתי, אפשרית, לפחות בשלב הראשון, בין בני-לאום אחד, שיש ביניהם אינטרסים, זהויות, היסטוריה, שפה, תרבות ורגש לאומי משותף. אולם ככל שאדם יפתח את הזולתנית החשובה הזו, יכול גם למצוא כוח לשים במשקולת הקיום האנושי במעגלים רחבים של לאומים וקבוצות אתניות שונות.
בשנים האחרונות החברה הישראלית, שנהגה לראות בזוג משקפיים שלה בלבד על הקיום היהודי – משקפיים מערביות, מנסה להשקיף במשקפים נוספות על החלק הבלתי-נראה של העולם של הציבור היהודי. ככל שהחברה הישראלית תפתח חלון, עוד חלון ועוד חלון בבניין הלאומי שלה, תוכל לראות את כל הצבעים, הפסיפס החברתי, התרבותי, והאנושי המרכיב את זהותה הלאומית, אשר שללה מעצמה בעצמה במשך דורות רבים.
בשנה נסית זו, ילדי ישראל רבים נחשפו ונחשפים, אמנם בזעיר אנפין, לסיפורה של יהדות אתיופיה. הסיפור “חלום בדמי כבוד”, שנלמד במערכת החינוך הישראלית, פותח חלון חדש לתלמידי ישראל, בית ישראלים והישראלים אחרים מרכיבים משקפיים נוספות ורואים משהו חדש על עצמם ועל זולתם. המבט ההדדי, הוא שעתיד ליצור דור המשך המקבל את עצמו ואת זולתו, הרוחש כבוד לעצמו ולזולתו ומגלה סבלנות כלפי האחר והשונה.