הפרסום השיטתי של מבצע משה, למי זה היה טוב?

הפרסום השיטתי של מבצע משה: חשיפת המבצע על ידי ממשלת ישראל, היה השיא של משחק התיאטרון הזה. כל הפרסומים המוקדמים השונים, שהודלפו בשיטתיות ונשלטו על ידי ראשי הסוכנות וממשלת ישראל, שימשו רק אקספוזיציה לקליימקס התיאטרלי הזה. 

הדבר המעניין כאן הוא שדווקא העיתונים היהודים היו החלוצים בהדלפת סיפור המבצע. ואנו לא מדברים על ההדלפה של דברי ראש מחלקת העלייה בסוכנות, יהודה דומיניץ, במגזין המתנחלים “נקודה”, שהאינטרס שלו בעצירת העלייה מאתיופיה היה ברור. הרי כמו דומיניץ, גם אנשי גוש אמונים היו חניכי ראש מפד”ל, שר הפנים לשעבר, יוסף בורג, אשר סלידתו מהעלייה מאתיופיה הייתה ידועה. אנו מדברים על הפרסום השיטתי בעיתונים יהודים בצפון אמריקה.

כפי שנראה בהמשך הסקירה, רק כשהסיפור הופיע בעיתונים יהודים כמו וושינגטון ג’ואיש ויק, העיתונים הכללים, שעד אז ישבו בשקט כדי לא לפגוע ביהודי אתיופיה שבסודן, ראו בכך אישור ופרסמו אותו גם הם. ואפשר שהעיתונים היהודים לא היו מפרסמים את הסיפור בלי אישור של ישראל. אלא שפרסום הסיפור שירת את האינטרס של ישראל בכלל ואת זה של המגבית בפרט. וחיי אלפי היהודים המתים במחנות המוות בסודן לא עניין איש.

להלן חלק מן הפרסום השיטתי כפי שבוצע בעיתונות היהודית ובזו הכללית בצפון אמריקה:

הפרסום השיטתי, נובמבר 1984:

“נראה שהפרסום הראשון בכל מקום בא בעקבות נאום בפני תורמים שעשה אריה דולצין, יושב הראש של הסוכנות היהודית […] נאומו של דולצין בפני קהל יהודי בניו יורק פורסם בחודש האחרון [חודש נובמבר, 1984] בשער של הג’ואיש ויק תחת הכותרת: ‘שבט עתיק שב הביתה: יציאת אתיופיה החלה'”, כתב הגאזט הקנדי.

“לאון דולצין, יושב ראש הסוכנות היהודית וחבר הארגון הציוני העולמי, אמר במפגש של [ארגון זה באמריקה] בחודש נובמבר האחרון [1984] כי הסוכנות היהודית ‘מתכוננת לזינוק פתאומי בעליה, הרבה מעבר לכמות שתכננו לשנה זו ולשנה הבאה. אחד השבטים העתיקים של ישראל עומד לשוב למולדתו’. דולצין הוסיף כי כשיסופר הסיפור האמתי של יהודי אתיופיה, ‘נתגאה במה שכבר השגנו במבצע ההצלה הכי קשה ומורכב זה'”. (JTA, 7 January 1985).

אכן בג’ואיש ויק של ניו יורק, מה-23 לנובמבר 1984, נכתב כך: “לאון דולצין, יושב ראש הסוכנות וחבר הנהלת הארגון הציוני העולמי, הכריז השבוע כי למרות שהוא ‘לא חופשי לדון על זה בפומבי, ההכנות בישראל כבר בעיצומן לזינוק פתאומי בעליה – מעל ומעבר למספרים שתכננו לשנה זו ולשנה הבאה…אחד השבטים העתיקים של ישראל עומד לשוב למולדתו…כשהסיפור האמתי של יהודי אתיופיה יסופר, נתגאה במה שכבר השגנו במבצע הצלה הכי קשה ומורכב זה”.

כבר אז העיתון מציין במפורש כי היהודים מובאים מ”מחנות הפליטים במדינות סמוכות” לאתיופיה, קרי סודן.

הפרסום בג’ואיש ויק נעשה עוד לפני שאפילו מבצע “משה” החל. לפיכך, מי שהדליף את המידע, היה מעורה היטב בתכנון המבצע וידע היטב כי סוכם בין האמריקאים, הסודנים והישראלים שאסור שעניין המבצע יודלף. בסופו של דבר, הרצון לגייס כסף עבור ישראל גבר על סיכון לחיי האדם של אלפים.

הפרסום השיטתי, דצמבר 1984:

הג’ואיש ויק של וושינגטון, ראה לנכון לפרסם ידיעות על יציאת יהודי אתיופיה דווקא בעיצומו של מבצע “משה”. כותרת הכתבה מה-6 לדצמבר 1984 כבר אמרה הכול: “יציאת מצרים, 5745 [השנה לפי לוח השנה העברי]”: “מחויבותנו לידע את הציבור ודאגתנו להמשכה של יציאת יהודי אתיופיה הן בקונפליקט חריף כשאנו יוצאים [בהודעה] לתקשורת השבוע. השמועה היא כי מצילים את חלקה הארי של הקהילה בת 3,000 שנה וקשה להכיל את שמחתנו בלדווח את החדשות האלה” – (Washington Jewish Week, Dec. 6, 1984).  

 דיווח הראשון בניו יורק טיימס היה כתבת שער ב-11 לדצמבר [1984], תחת הכותרת: “דווח כי רכבת אווירית לוקחת אלפי יהודים מאתיופיה לישראל”. העיתון המשיך וכתב כי “מקורות דיפלומטיים, ממשלתיים וארגונים יהודיים אמרו היום כי הרבה אלפים של יהודי אתיופיה נלקחו לישראל בחודשים האחרונים כתוצאה מרעב באתיופיה.”

העיתון גם מצטט את מה שאמר דולצין ל”ג’ואיש ויק” קצת יותר בהרחבה. ובנוסף, העיתון מביא דברים המיוחסים לשר החוץ דאז יצחק שמיר: “מקור דיפלומטי אמר כי כאשר שר החוץ יצחק שמיר היה בארצות הברית לפני כמה שבועות בביקור פרטי, הוא נפגש עם מספר מנהיגים יהודיים בניו יורק ואמר שישראל תצטרך בערך 100 מיליון דולרים כדי ליישב מחדש את יהודי אתיופיה”. כלומר, אפילו שר החוץ עסק בגיוס כספים.

(ב-12 לדצמבר,1984, הסיפור פורסם בבוסטון גלוב תחת הכותרת: “ישראלים מצילים אלפים מיהודי אתיופיה”): “במבצע חשאי דרמטי, ישראל חילצה אלפים מיהודי אתיופיה השחורים ממחנות הפליטים בסודן שבהם הרבה מהם מתו”. העיתון המדגיש את החילוץ הישראלי הדרמטי ואת העובדה כי מדובר ביהודים “השחורים”.

“ישראלים מצילים בחשאי אלפים מיהודי אתיופיה”

הגאזט: “ה-15 לדצמבר [1984], הגאזט פרסם סיפור דומה מסקירה השבועית של בוסטון גלוב. ‘ישראלים מצילים בחשאי אלפים מיהודי אתיופיה’ אמרה הכותרת”.

על ההדלפות האלה בבוסטון גלוב ובניו יורק טיימס, דיק קריגר כתב כך:

בדצמבר 1984, מייקל בירנבאום כתב מאמר בוושינגטון ג’ואיש ויק והדליף את הסיפור. מבצע ההצלה היה ידוע בעיתונות מערבית, אבל מתוך דאגה לביטחון הפלשים הם עיכבו את פרסום הסיפור. הדלפת בירנבאום זירזה סיפורים בניו יורק טיימס ובבוסטון גלוב, שני עיתונים שהתיישבו על הסיפור [עד אז והמתינו]. הסיפור בגלוב פורסם בשירותי הכבלים. הסיפור עתה הפך לציבורי. זה גרם לסודן להפסיק את התוכנית. אולם, אחרי יומיים של משא ומתן אינטנסיבי, הצלחנו להתחיל מחדש את התוכנית.

מכאן ברור, שלמרות שהסיפור הודלף ופורסם בעיתונות טיפין-טיפין, הדבר לא גרם לממשלת סודן להורות על עצירת מבצע “משה”. אולם פרסומו הרשמי על-ידי ממשלת ישראל לא להותיר לסודנים ברירה אלא להורות על עצירתו. וישראל ידעה זאת, כבר בשלב התכנון של המבצע, ובכל זאת היא יצאה בהודעה כזאת בניגוד לכל ההבנות איתה.

כאשר הפרסום השיטתי וההדלפות המכוונות והנשלטות לא הצליחו לעצור את המבצע, חשיפתו הרשמית על ידי הממשלה סיפקה את הסחורה והמבצע להצלת יהודי אתיופיה הופסק מיד.

ישראל ניצלה את העובדה, שהסודנים לא היו יכולים להרשות לעצמם להיראות כמי שמשתפים פעולה עם ישראל, והציגה אותם כרעים שבסיפור כשהם עצרו את המבצע בסופו של דבר בעוד שהיא הציגה את העצמה כדבר הטוב של הסיפור. עניין זה בלט לא רק מדברי מנהיגים ישראלים רבים כגון הנשיא באותה תקופה, חיים הרצוג, אלא גם בנאום ראש הממשלה בעניין זה בפני הכנסת.

• את-יופיה, תמיד תישארי חלק ממני
• שללו ממני את אימא
• הפרסום השיטתי של מבצע משה, למי זה היה טוב?
• המטרה: שינוי התדמית בדעת קהל העולמית והמקומית
• יתומים של מבצע משה: מה גרם לכל כך הרבה יתומים? האם הועלו רק הצעירים?

הפרסום השיטתי, ינואר 1985:

על פי דיווחים שונים בעיתונות, דומיניץ ענה, לשאלת עיתון המתנחלים “נקודה” – אם רוב הפלשים נמצאים עתה בישראל – כך: “אפשר לומר כך בלי להיכנס לפרטים”. הוא בעצמו העיד שנים לאחר מכן כי ביקש מ”נקודה” “לא לפרסם את הכתבה בלי צנזורה”.  

הגאזט הקנדי: “יהודה דומיניץ, ראש מחלקת העלייה והקליטה בסוכנות היהודית, העניק ראיון למגזין מקומי – נקודה. הוא אישר כי רוב יהודי אתיופיה הגיעו לישראל – אבל נראה שאמר לכתב לא לפרסם את המידע הזה…כתב סוכנות הידיעות של רויטרס איתר את הכתבה בחודש ינואר [1985]…התוצאות המידיות היו שדומיניץ נצטווה לצאת לחופשה והממשלה הישראלית קיימה מסיבת עיתונאים שנתנה את האות לכתבת שער של הגאזט ביום שישי האחרון ולדיווחים ברחבי העולם…חברת התעופה [TEA] ביטלה את הטיסות…”.

“כתבת שער של הגאזט מהרביעי לינואר [1985] נפתחה עם: ‘אתמול ישראל חשפה את הסוד השמור ביותר שלה…’. התקשורת נשאה את ההודעה הרשמית מממשלתו של ראש הממשלה שמעון פרס” – (The Montreal Gazette, Jan. 10, 1985).      

עיתון יהודי אחד היה יוצא דופן. הוא האשים באופן ברור את ראשי הסוכנות בחשיפה המסוכנת הזו:

דבר אחד בטוח, וזה הישראלים בעצמם, בסיועם של פקידים של ארגונים יהודים אמריקאים, שהרגישו שלגייס כסף קודם סיומו של מבצע משה היה הכרחי, היו אשמים בשיקול דעת לקוי. אם אכן ישנם עדיין אלפי פלשים בסודן, אין ספק איפה נמצאת האשמה. ניתן היה לגייס את המימון אחרי שמבצע משה הסתיים.

אשם אחד בלי שום ספק – משום שעיתון זה שמע אותו אומר כך – הוא אריה דולצין, יושב הראש הן של הסוכנות היהודית והן של הארגון הציוני העולמי. בעוד שהוא לא אמר את המילה פלשה או אפילו סודן או אתיופיה, הוא הכריז במפגש פתוח של האספה הכללית של מועצת הפדרציות היהודיות בטורנטו שעליה לא צפויה והכי גדולה מזה שנים עומדת להגיע לישראל השנה. לא היה צריך להיות מלומד גדול כדי להבין מאיפה העולים החדשים הגיעו.

העיתונות הכללית לקחה את הספור מהעיתונות היהודית, שלא נגשו אליה בזמן כדי להזהיר כי אסור לפרסם את החדשות, והחתול יצא מהשק… (Jewish Post and Opinion, January 9, 1985).

“הייתי צריך לומר לתורמים מדוע אני מבקש מהם כל-כך הרבה כסף, לא?”

אם הכול תוכנן מראש ונעשה בידיעה מלאה של ראשי הסוכנות, ראשי המגבית היהודית וממשלת ישראל, ובתיאום עם מנהיגי היהודים באמריקה, הרי שלא ניתן לצפות שהם יזהירו את עיתוניהם, “כי אסור לפרסם את החדשות”. אחרת, איך היו מגייסים כסף למען ישראל! הפרסום השיטתי של מבצע “משה” היה מבצע לגיוס כספים למען ישראל.

בסופו של דבר, אריה דולצין בעצמו אישר כי חשף בפני באי הכנס את עניין מבצע “משה”. בראיון למיכל קפרא ממעריב בשנת 1987, הוא לא הבין למה התעוררה סערה סביב דבריו: “הייתי צריך לומר להם [לתורמים] מדוע אני מבקש מהם כל-כך הרבה כסף, לא?” (מעריב, 11.12.1987).

ובכן, איך אפשר להסביר את הסיכון לחיי האדם שהחשיפה גרמה? לדעתנו, אין הסבר הגיוני אחד, מלבד העובדה כי זה היה משחק שמדינת ישראל בימה לצרכיה שלה. כי זה לא היה משהו שנועד להציל את יהודי אתיופיה. כי זה לא הציל אותם. להיפך, סיכן חיי אלפים מהם.

נראה שלכל האפיזודה, לכל מבצעי העלאת יהודי אתיופיה דרך סודן, הייתה רק תכלית עיקרית אחת: שיפור תדמיתה של ישראל בעיני העולם. כדי להגשים מטרה זו, יהודי אתיופיה נוצלו. ניצולם היה בגדר פשע. לא מדובר היה בהצלתם לא מרעב ולא מרדיפות, כפי שישראל בוחרת להציג את זה בפני העולם. אם הצלת היהודים היה העניין, יהודי אתיופיה בכלל לא היו צריכים להגיע למחנות השמדה בסודן; ישראל הייתה מעלה אותם ישירות מאתיופיה בשנות החמישים, השישים, השבעים ואף השמונים. יהודי אתיופיה לא עניינו את ישראל אף פעם, גם לא במבצע “משה”. להיפך, התיאטרון הזה, שנוהל על ידי ממשלת ישראל, הרג אותם באלפים. הוא יצר את מחנות השמדה בסודן. 

רוצים לקרוא ספרים?