אשליית אי ההשתלבות / נדב הבר*
השתלבות. אחת המילים בהם אנו נתקלים כשמדובר בקהילה האתיופית בישראל (הביטוי “קהילת יוצאי אתיופיה” הוא מגושם ומיותר לדעתי, כמו לגבי כל עדה אחרת), היא “השתלבות”. ההשתלבות מתוארת כמטרה נעלה שתמיד יש לשאוף אליה, וביום שנגיע אליה, כל הבעיות יפתרו. השימוש במילה נעשה הן על ידי אתיופים ששואלים “מתי נשתלב?”, או “מתי החברה הישראלית תאפשר לנו להשתלב?”, או מצד הישראלים שאינם אתיופים: “האתיופים לא רוצים להשתלב”, או “דווקא הם משתלבים מאוד יפה”, או הקלאסי “לכל עדה לקח זמן להשתלב, זה רק עניין של זמן”. ההשתלבות היא תמיד אידיאל בלתי מושג, משהו קרוב מצד אחד, אך חמקמק מצד שני.
השאלה שצריך לשאול לדעתי היא – האם הקהילה האתיופית בישראל, שמורכבת מעולים וותיקים משנות השבעים, השמונים והתשעים, עולים חדשים מהעשור האחרון, והרבה מאוד ילידי הארץ, אכן ממתינה עדיין לשילוב הקסום בחברה הישראלית, או שהיא כבר השתלבה, והבעיות הקיימות הן התוצאה של אותה השתלבות?
כדי לענות על השאלה, יש לבחון תחילה בקצרה את החברה הישראלית כפי שהיתה לפני הגעת גלי העלייה המשמעותיים מאתיופיה בראשית שנות השמונים. מדובר בחברה מפוצלת ומרובדת, עם משקעים קשים בין הקבוצות השונות שנוצרו במשך השנים שחלפו מאז 1948. כל אחת מהקבוצות הייתה מאופיינת מבחינה “מעמדית” כלכלית, כשלכל קבוצה הייתה גישה שונה למוקדי הכוח במדינה.
הערבים אזרחי המדינה, שמהווים באופן עקבי כ 20% מהאוכלוסייה, ומחולקים באופן כללי למוסלמים (כולל בדווים), נוצרים ודרוזים. הערבים חיו ברובם תחת משטר צבאי בתוך גבולות המדינה עד שנת 1966, וממשיכים להיתפס על ידי הרוב היהודי כמסוכנים ולא שייכים, שבאופן אידיאלי צריכים לעזוב “למדינות ערב”. מבחינה כלכלית מדובר בקבוצה בעלת שיעורי עוני גבוהים, שחיה באופן כללי בנפרד מהחברה הישראלית בישובים דלי תשתיות, אחוז פשיעה גבוה, ומעורבות ממשלתית נמוכה. הערבים מפוצלים ביחסם למדינה – חלקם מתוסכלים מהאפליה ורוצים להוריד את המחסומים בינם לבין החברה הישראלית, וחלקם אומנם מתוסכל מהאפליה אך דוגל בחיזוק ההפרדה ובבניית חברה ערבית אוטונומית בתוך גבולות המדינה.
החרדים, קבוצה שגדלה בהדרגה, אם כי בקצב איטי יחסית לגודל המשפחה החרדית הממוצעת. גם הם חיים בנפרד משאר החברה, בשכונות המאופיינות בעוני רב, אם כי בפשיעה נמוכה. החרדים מחולקים ל”ספרדים” ול”אשכנזים”, חלוקה רשמית וגלויה שמלווה גם במדיניות שונה של הממסד החרדי כלפי כל קבוצה. גם הם זוכים ליחס עויין מצד כלל החברה היהודית החילונית/מסורתית, בעיקר בגלל שהם פטורים משירות בצבא, ומכיוון “שאינם רוצים להשתלב”. מבחינה תרבותית הם רחוקים מהתרבות הישראלית המרכזית עוד יותר מהערבים, ורואים ב”השתלבות” כסכנה איומה לדרך החיים שלהם. הם רואים במדינה גורם מדכא והדבר מתבטא בהפגנות סוערות שמתפרצות אחת לכמה שנים.
המזרחים הם הקבוצה הגדולה במדינה, אם כי מדובר בעצם בשם כולל שניתן לקבוצות רבות ומגוונות שמוצאן מארצות מוסלמיות – מרוקו, עיראק, תימן, מצרים, איראן, סוריה ותורכיה. העולים מהקווקז והודו תויגו על ידי הממסד גם הם כ”מזרחים”, בעיקר בגלל שאינם אשכנזים. רוב המזרחים הגיעו מבתים דוברי ערבית, אך רבים הם במקור דוברי הודית, פרסית, שפות קווקזיות (בוכרית, גרוזינית) ותורכית. המציאות הישראלית שהובנתה על ידי השלטון שהיה מורכב מאשכנזים בשנים של עיצוב החברה הישראלית, הביאה לכך שהקבוצות הרבות והמגוונות הללו שוכנו באותן שכונות או ישובים, למדו באותם בתי ספר, והוסללו לאותן תחומי מקצוע (כמובן שזאת הכללה ויש יוצאי דופן רבים). בשלושים השנים הראשונות לקיום המדינה שוכנו המזרחים בנפרד מהאשכנזים, הורחקו מלימודים אקדמאים וכוונו להיות בעיקר פועלי התעשייה. בית הספר התיכון העיוני הראשון הוקם בשכונה /ישוב מזרחי רק בשנת 1984 (שנה חשובה בהיסטוריה של הקהילה האתיופית בישראל). עד אז למד הרוב המוחלט בחינוך המקצועי, חוץ ממעטים ש”נבחרו” על ידי הממסד ללמוד במוסדות חינוך עם רוב אשכנזי שאיפשרו חינוך עיוני אקדמאי. היחס הדכאני המתמשך של הממסד כלפי המזרחים הביא להתפרצויות של כעס ותסכול, החל במרד ואדי סאליב בשנת 1959 (“המרד המרוקאי”), דרך התקוממות ה”פנתרים השחורים” בתחילת שנות השבעים, “מחאת האוהלים” בסוף שנות השבעים, והתסיסה העמוקה שאיפיינה את מערכות הבחירות של 1981 ו – 1984. תגובת המזרחים ליחס המדינה כלפיהם באה לידי ביטוי גם בהקמת גופים עצמאיים בתחומים שונים, כגון מפלגות תמ”י (ז”ל) וש”ס, רשת החינוך “קדמה”, ותנועת “הקשת הדמוקרטית המזרחית” בשנות התשעים. מבחינה כלכלית, רוב היישובים בעלי רוב מזרחי נחשבו (וחלקם עדיין נחשבים) ל”שכונות מצוקה” ולפריפריה (למרות קרבה גיאוגרפית של חלקם למרכז הארץ). השכונות אופיינו באחוזי פשיעה גבוהים, במצב כלכלי קשה, ובניכור מתגבר כלפי הממסד הישראלי.
האשכנזים הם גם קבוצה מגוונת, המתייחסת לכל הישראלים שמוצאם מאירופה. השפה שדוברה על ידי אשכנזים רבים באירופה הייתה יידיש, שהייתה שפתו של הריכוז היהודי הגדול במזרח אירופה. למרות תפקידה המאחד של היידיש לגבי רוב האשכנזים, נותרו מאפיינים תרבותיים ייחודיים לפולנים, רומנים, ליטאים ולדוברי הרוסית. הקבוצות האשכנזיות שלא דיברו יידיש, כגון הייקים, נחשבו כאאוטסיידרים על ידי הנהגת המדינה, והורחקו בדרך כלל ממוקדי קבלת ההחלטות. האשכנזים רוכזו בדרך כלל בישובים הקרובים לחוף, בשכונות נפרדות מהמזרחים. הם כוונו לחינוך עיוני ולעבודות “צווארון לבן”, ויוצגו כ”הישראלי הטבעי” על ידי התקשורת, שהייתה מורכבת באופן כמעט מוחלט מאשכנזים. השפה העברית התקנית הותאמה להגייה האשכנזית, כשה “ע” וה”ח” הגרוניות, שהן בוודאי חלק אורגני מהשפה העברית השמית, הפכו להיות מחוץ לנורמה, מעין סמל למזרחיות “בלתי משתלבת”. מבחינה כלכלית הפכו האשכנזים, שהגיעו ברובם מעוני מרוד במזרח אירופה, להיות “אליטה”, ולהוות את הרוב הגדול בקרב העשירונים העליונים.
העלייה המסיבית מברית המועצות לשעבר התרחשה במקביל לעלייה מאתיופיה, ולכן לא הייתה חלק מהחברה הישראלית הוותיקה לתוכה הגיעו עולי אתיופיה. עם זאת, המפגש של שתי קבוצות העולים היה אינטנסיבי והשפיע רבות על התהליכים החברתיים בקהילה האתיופית.
טענה שיכולה להישמע כנגד התיאור הקצר לעיל היא – “ממילא כולם מתחתנים עם כולם והופכים להיות פשוט ישראלים”. ראשית, הדבר אינו רלוונטי לקבוצות הגדולות של ערבים וחרדים. שנית, אם נביט למשל בחברי הכנסת המייצגים במידה רבה את החברה הישראלית, נראה שאין ביטוי משמעותי לאותו “עירוב עדתי”. כולם יודעים שביטן, כבל, רגב, דרעי, כחלון, חסון, פרץ, גבאי, אוחנה, וקנין, חוטובלי, יונה, לוי-אבקסיס, מזוז – הם מזרחים, (גם אם הם נשואים לאשכנזים), ושבנט, נתניהו, הרצוג, יחימוביץ’, גלאון, גילאון, סמוטריץ’, חנין, גלנט, זנדברג, לפיד – הם אשכנזים. גם אם בקרית גת, למשל, ישנם זוגות מזרחים/אשכנזים, עדיין מדובר בישוב מזרחי. התפיסה לפיה נישואין בין עדות שונות מהווה פתרון כלשהו לבעיות חברתיות אינה מבוססת על המציאות, אלא על חלום – העניים חולמים שהחתונה עם בן/בת המעמד העשיר יותר תשפר את מצבם האישי ואת מצב ילדיהם, וחלקם אף רואים בחיוב את ההעלמות ההדרגתית של העדה שלהם באמצעות נישואין עם עדות אחרות, מחשבה המונעת מתסכול רב שהופך במקרים קיצוניים לביטול עצמי ושנאה עצמית. מגיני הסטטוס קוו (המצב הקיים) משתמשים בנישואין המעורבים באותה צורה שבה הם משתמשים ב”השתלבות”, כמסך עשן שנועד לחזק את האשליה בקרב העניים ולמנוע מהם לפעול באופן מאורגן כדי לשפר את מצבם. נישואין בין עדות הם לחלוטין עניין פרטי של אנשים פרטיים, ולמרות שבפעולה זו אין פסול כשלעצמה, היא משמשת כלי נוסף בידי המתנגדים לשוויון בחברה הישראלית.
ולתוך חברה מפולגת ומרובדת זו הגיעו העולים מאתיופיה, בקבוצות קטנות כבר בשנות השבעים, ובמספרים יותר משמעותיים החל בשנת 1984 (“מבצע משה“).
מה הייתה משמעות המילה “השתלבות” במציאות הישראלית?
ראשית, מדובר היה בלימוד השפה. עם זאת, יש לזכור שאחוז גבוה מאוכלוסיית המדינה לא דיבר עברית ביום יום – הערבים דיברו ערבית, החרדים דיברו בחלקם יידיש, ורבים מהמבוגרים היהודים דיברו ביניהם בשפת המקור שלהם – ערבית, יידיש וכו’. מבוגרים אתיופים שלמדו עברית באופן בסיסי המשיכו לדבר בעיקר באמהרית או תיגרית השתלבו בכך שלא היו שונים מקבוצות אחרות של ישראלים שהמשיכו לדבוק בשפות שאינן עברית. העלייה הרוסית שהתרחשה במקביל הוכיחה ששמירה על שפת האם אינה מהווה מכשול הכרחי בפני ניידות חברתית – כלכלית בחברה הישראלית. נושא השפה מעניין במיוחד שכן הדור הצעיר האתיופי, אלה שעלו בגיל צעיר ואלה שנולדו בארץ, כבר לא דיברו ביניהם באמהרית/תיגרית אלא בעברית בלבד. הצעירים הרוסים, לעומתם, המשיכו לדבר ביניהם רוסית, גם כשמדובר בילידי הארץ. אם השפה היא מדד להשתלבות – אז האתיופים השתלבו מזמן בחברה הישראלית.
האתיופים השתלבו גם בתחומים האחרים. אתיופים גויסו מייד עם הגיעם לישראל לצה”ל ומשולבים בו במגוון תפקידים. בתהליך מעט יותר ארוך, אתיופים השתלבו גם בהשכלה הגבוהה, רבים מהם הם בעלי תואר ראשון או שני, ומיעוט קטן של בעלי תואר שלישי. האם אחוזי ההשתתפות של האתיופים באקדמיה דומה לאחוזי ההשתתפות של אשכנזים? מזרחים? חרדים? ערבים? כל אחת מהקבוצות נוכחת באחוזים שונים במוסדות להשכלה גבוהה, ומחולקת באופן שונה בין הלומדים במכללות או אוניברסיטאות. האם להשתוות לאחוזי הנוכחות של החרדים באקדמיה מהווה סמן להשתלבות? בכל אופן, אם ההשתתפות במערכת ההשכלה הגבוהה היא ביטוי להשתלבות, אז האתיופים בהחלט השתלבו בחברה הישראלית.
הנוער האתיופי לומד במערכת החינוך הישראלית. מדיניות ההחרגה שעדיין קיימת והמחזקת תפיסות גזעניות גורמת לכך שהשילוב במערכת החינוך מלווה בתחושת ניכור ותסכול, אך מאפיינים אלה אינם ייחודיים לנוער האתיופי. למעשה, תחושת הניכור והתסכול הם היא דוגמה לשילוב מלא בחברה הישראלית המרובדת ומפולגת, ומקרבת בין האתיופים לבין כל הקבוצות הלא-אשכנזיות במדינה.
בתחום הדיור, האתיופים השתלבו בפסיפס הקיים של מפת הדיור הישראלית, ושוכנו בעיקר באזורים בעלי רוב מזרחי מוחלט. מעטים השתלבו גם מעבר לקו הירוק, כאשר המכנה המשותף לכל המקומות הוא עלות דיור נמוכה יחסית. שכונות בעלות אחוז גבוה של אתיופים אינן שונות מהותית משכונות בעלות רוב אשכנזי, מזרחי, חרדי או ערבי. העובדה שיש אחוז גבוה של אתיופים בדרום נתניה, למשל, אינה מעידה על חוסר השתלבות, כפי שהרוב המזרחי ברמלה אינו מעיד על חוסר השתלבות, אלא על המבנה הכלכלי-עדתי של החברה הישראלית. האתיופים השתלבו באחוזים גבוהים יחסית בבתי הסוהר, בעיקר בגילאי נוער. בתי הסוהר בארץ התאפיינו עד להגעת האתיופים ברוב מוחלט מזרחי-ערבי, והיום קיימת בהם נוכחות אתיופית משמעותית, אם כי הרוב המשמעותי הוא עדיין מזרחי/ערבי. מצב זה הוא תוצאה בלתי נמנעת של המצב הכלכלי והניכור המאפיין את מציאות חייהם של בני נוער רבים.
גם בתחום התעסוקה ניתן לראות השתלבות. אחוזי האבטלה אמנם גבוהים, אבל הם רק מתחברים לאבטלה הכללית המאפיינת כל חברה תעשייתית תחרותית ואף הכרחית לתפקודה (מאפשרת למעסיקים לשלם פחות לעובדים, באופן כללי). העובדה שאתיופים נאלצים להתמודד עם גזענות בשוק העבודה היא מצערת, אך אינה תופעה חדשה או ייחודית לאתיופים.
המסקנה מכל האמור לעיל היא שההשתלבות בחברה הישראלית אינה חלום רחוק, אלא עובדה קיימת. הבעיות הרבות אליהן מודעת רוב הקהילה אינן תוצאה של חוסר השתלבות, אלא דווקא של השתלבות. להשתלב בחברה מרובדת מעמדית אינו אומר בהכרח להשתלב בחלקה העשיר והשולט. כפי שגילו גם הרוסים, המקום הזה “תפוס” על ידי קבוצות שאינן ששות לחלוק בו, ומכוונות את הקבוצות החדשות לשילוב בחלקים העניים. במקרה של האתיופים, הגזענות המושרשת בחברה הישראלית על כל גווניה כנגד האדם השחור מאפריקה, סייעה לכוון את ההשתלבות של האתיופים למקומות העניים ביותר בחברה הישראלית.
לכן לדעתי צריך להגדיר מחדש את החלום ולמחוק ממנו את המילה השתלבות, שכן ההשתלבות כבר מזמן התרחשה.
*המחבר הוא מורה בתיכון, מרצה באוניברסיטה ומוזיקאי.