חג הסיגד: ציונות בת אלפיים חמש מאות שנה של יהודי אתיופיה

חג הסיגד – חגיגת ציונות בת אלפיים חמש מאות שנה. השנה התנועה הציונית חוגגת 120 שנה לייסודה (לקונגרס הציוני הראשון, שנת 1897). יהודי אתיופיה חוגגים את הציונות שלהם כבר אלפיים חמש מאות שנה. חג הסיגד הוא הכמיהה לציון; הוא הביטוי המובהק ביותר של ציונות אותנטית. עם ישראל עוד יבין זאת.

השנה חג הסיגד יחול ב-16.11.2017. מהות החג:

• יום עבודת האל וחידוש הברית
• הבעת געגועים לציון ירושלים
• חשבון נפש קהילתי-חברתי

הנה פוסט רלוונטי וחשוב של דוד מסלה. חג שמח וקריאה משכילה!

חג הסיגד הוא אחד מחגי ומועדי ביתא ישראל – קהילת היהודים האתיופים. החג חל בכ”ט בחודש חשוון, 50 יום לאחר יום הכיפורים. שמותיו של החג מעידים על אופיו: החג נקרא “סיגד”, או סֶגדֶת, המתפרש כ”יום עבודת ה'”, סגידה. הוא מכונה גם “מהללה” שמשמעותו תחינה או תחנון וכן “עמתה סו” שמשמעותו “יום הקיבוץ”. הסיגד הוא יום של צום, טהרה והתחדשות, ובמרכזו טקס חידוש הברית בין העם לאל, הכולל קריאת קטעים מן המצהף קדוס – קובץ ספרי הקודש של הקהילה וכן ברכות ותפילות לגאולה. הטקס נערך בראש הר גבוה, כסמל למעמד הר סיני וכן מתוך אמונה שמקום גבוה הוא טהור יותר ושורים בו שכינה וחסד  ומנהלים אותו כהני הקהילה. ההשראה למנהגי החג לקוחה ממעמד דומה המתואר בתנ”ך, שאותו קיימו עזרא ונחמיה בימי שיבת ציון: “וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם” (נחמיה ט, א).

המסורות לקביעת החג נמשכות מתחילת המאה השישית, הן התחדשו בכל פעם שהתרחשה תקופה קשה ומזעזעת באורח חיי היהודים באתיופיה והן נקשרות לעצרת שקיימו עזרא ונחמיה לחידוש הברית בין עם ישראל ואלוהיו בימי שיבת ציון. מטרתו היא בראש ובראשונה להגן על הקהילה ולשמר את זהותה בימים קשים של מלחמות, רדיפות והתבוללות, באמצעות שיבה למעמד הר סיני וקבלת התורה. עבור יהודי אתיופיה היה זה יום של געגועים ותקווה לשוב לירושלים. הם האמינו שקיום הברית (שמירה על מצוות ה’) ישמור על הקהילה ויוביל להגשמת חלומם לשוב לירושלים.

החג הוא בעל אופי דתי ולכן באתיופיה לעתים היו דוחים את החג בכמה ימים, אם כדי להבדילו מימי חג הנוצריים – צומות הנוצרים – ואם בשל חפיפתו את השבת. כאשר נפל ביום שישי היה מוקדם ליום חמישי, וכאשר חל בשבת היה נדחה ליום ראשון. מבחינת משמעותו הרוחנית, החג משמש כבנין קומה נוספת על חשבון הנפש הפרטי של יום הכיפורים. ביום זה מוסיפים לחשבון הנפש הפרטי את הפן הציבורי, ובהתקהלות המונים מכריזים על חידוש הברית עם האל ומתפללים על המשכיות האמונה ובוא הגאולה השלמה. כמו כן מדובר בעידוד הקהילה לשמירה על הזהות היהודית והמצוות וליצירת אחדות בקהילה.

באתיופיה היה נהוג להתחיל בהכנות לחג ימים רבים לפניו. תושבי כפרים נידחים היו מתקבצים לכפרים היהודיים הגדולים בהם נערכו אירועי החג ומתארחים אצל קרובי משפחתם או אצל תושבים מקומיים, כדי לקיים עצרת המונית. יום לפני החג היה נהוג להיטהר ולהכין את מלבושי החג. בבוקרו של ערב החג היו שוחטים כבשים ופרות שישמשו לתפילה ולשבירת הצום. בערב החג היה נהוג להתפלל תפילות מיוחדות וביום החג, שהיה גם יום צום, נהגו אנשי הקהילה להשכים קום, לטבול בנהר וללבוש בגדי חג. לאחר מכן התאסף הקהל לתפילה ולקריאה בספר האורית (אורייתא, ספר התורה של יהודי אתיופיה) מן ההיכל שבו שכן, כשהם מלווים בקריאות שמחה של החוגגים במעלה אל ההר שבו נערך הטקס. במהלך הטקס הכהן הגדול היה נכנס למתחם מגודר – צעד סמלי הדומה לכניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים בבית המקדש – ומתחיל בקריאת מקטעים מן המצהף קדוס, המספרים על התגלות האלוהים בהר סיני למשה רבנו – פרשת הסנה הבוער ומעמד הר סיני, ועל טקס האֲמָנָה – טקס חידוש הברית בין העם לאלוהיו בתקופת נחמיה – ואת פרשת הברכות והקללות מספר ויקרא, ופרקים נוספים מספר מלכים, ירמיהו, ישעיהו, דניאל ותהילים. בתום חלק זה של החג, היו בני הקהילה מתוודים על חטאיהם, כשהם פורשים ידיהם כלפי מעלה וכורעים ומשתחווים. בסיום הטקס היו תוקעים בחצוצרות ומביעים את הרצון לחגוג בשנה הבאה בירושלים. לאחר הטקס היו יורדים כולם בשירה וריקודים ומקיימים סעודת מצווה חגיגית לחתימת היום.

בישראל:

בתחילת שנות השמונים החלו יהודי אתיופיה להגיע לארץ ישראל בהמוניהם. בהתאם למסורתם הם החלו לקיים גם כאן את טקסי חג הסיגד. תחילה במקומות שונים, עד שנקבע כי הם ייערכו בהר ציון בירושלים ובהמשכם יגיעו כולם לכותל המערבי בשירה ותפילות. עם הזמן הוחלט על ידי מנהיגי הקהילה להעביר את החגיגה מסביבת הכנסיות הרבות שבהר ציון לטיילת ארמון הנציב, המשקיפה על הר הבית. בשנים האחרונות החלו חניכי תנועות הנוער בני עקיבא והנוער העובד והלומד לצעוד אחר ירידת הכוהנים מן ההר אל הכותל המערבי, בתהלוכה המלוּוה בשירה ובריקודים. מתכונת החג בישראל שונה מזו שהייתה נהוגה באתיופיה, ולמעט התהלוכה המשותפת והתפילות, רבים מן המנהגים מצוינים באופן סמלי בלבד. יחד עם זה חג הסיגד ממשיך להיות חג מרכזי עבור עולי אתיופיה בישראל. כפי שבאתיופיה נהגו כל היהודים להגיע למקומות מרכזיים, כך בישראל מגיעים כולם. המבוגרים ממשיכים לצום כמו באתיופיה, ורק הסעודה החגיגית בסוף היום אינה מתקיימת. בקרב הצעירים ההתייחסות שונה – רובם מגיעים למעין מפגש חברתי חווייתי.

יהודי אתיופיה בישראל מדגישים את משמעות החג בחידוש הברית והערגה לציון – במשך דורות הם חלמו על השיבה לירושלים כדי להתאחד מחדש עם שאר היהודים. והיום כאשר כמעט כל העדה נמצאת בארץ ישראל, משמעותו של חג הסיגד היא חיזוק האמונה, גיבוש קהילת ביתא-ישראל והוא מהווה מקור חיבור לשורשים ולתרבות. בשיתוף מערכת החינוך בישראל, דואגת הקהילה לשמר את מנהג חג הסיגד כחלק מהפסיפס התרבותי של העם היהודי.

בשנת 2008 התקבל בכנסת חוק הקובע את הסיגד כיום חג רשמי של מדינת ישראל וכיום בחירה. החוק קובע כי חג הסיגד יצוין על ידי המדינה בכ”ט בחשוון, בעצרת מרכזית שתאורגן על ידי משרד התרבות והספורט ובפעילויות חינוכיות שייוחדו לחג הסיגד על ידי שר החינוך. נוסח הצעת החוק מתבסס על נוסח חוק יום ירושלים. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר כי “אימוץ החג על ידי הכנסת ועל ידי מדינת ישראל יאפשר את שימורה של מסורת עתיקת יומין ויתרום לתחושת ההזדהות והמעורבות של בני הקהילה האתיופית בחברה הישראלית […] הקהילה היהודית האתיופית הייתה מנותקת מכל התפתחות הלכתית ומהתפתחות המסורות והמנהגים המקובלים ולפיכך מנהגי הקהילה משמרים מנהגים קדומים מתקופת ימי בית המקדש ותקופת המקרא […] אימוץ החג על ידי הכנסת ומדינת ישראל, יאפשר החייאה מחדש של מסורת עתיקת יומין, ויחזק את ההזדהות והמעורבות של בני הקהילה האתיופית בחברה בארץ”.

• אדם יהודי ויום כיפור: צום קל, צום מועיל ומשמעותם
• היסטוריה: חג הסיגד נחגג בכנסת בפעם הראשונה
• שיר לירושלים: הכמיהה לירושלים עדיין בלב
• מצאתי ספר שהוא סיפור על הדרך הפתלתלה לירושלים
• חג הסיגד: ציונות בת אלפיים חמש מאות שנה של יהודי אתיופיה