למה ממשלת ישראל עצרה את מבצע משה?
כפי שראינו בסדרת פוסטים, כמעט כל ענייני המבצע נוהלו על ידי אחרים, ובכסף של אחרים. אז למה ישראל הייתה צריכה לצאת בחשיפה פומבית של מבצע חשאי, שאף על שמירת חשאיותו היא התחייבה בפני כל המעורבים בו? את התשובה לשאלה הזו ממשלת ישראל עדיין לא סיפקה.
בחשיפתו הרשמית של המבצע החשאי, ישראל לא רק שסיכנה את יהודי אתיופיה שבמחנות המוות בסודן או את אלה שהיו בדרך למחנות אלה. היא גם פגעה באינטרסים של ידידתה הגדולה, ארצות הברית. מה הצדיק את הפגיעה הזאת? בכיר אמריקני, שהיה מעורב מאוד במבצע משה, תאר זאת כך:
קרו סידרה של הדלפות אשר שמו קץ להצלה מסודן ושיחקו תפקיד מפתח בהפלת ממשלת נומיירי, בנוסף לנזק חמור [שהם גרמו] ליחסים של ארצות הברית עם הממשלה הסודנית החדשה […]
בינואר 1985, שמעון פרס הופיע בפני הכנסת והודיע על התוכנית [מבצע משה] בהפרה ישירה של ההסכם שלנו. באותו יום שלושה פקידים של ממשלת ישראל ושל הסוכנות היהודית קיימו מסיבת העיתונאים וסיפרו בפירוט על מבצע הצלה. כתוצאה מפעולה זו, התוכנית בוטלה וננעץ המסמר האחרון בארון הקבורה של ממשלת נומיירי. עד היום, ממשלת ישראל לא הציעה הסבר משביע רצון של מעשה זה” (הדגשה במקור הייתה עם אותיות של קידוש לבנה).
גם מההסבר שראש הממשלה שמעון פרס נתן בנאומו בכנסת בעניין זה, לא ניתן לקבל תשובה ברורה באשר לנסיבות שהביאו לעצירתו של המבצע החשאי:
הפרסומים שנעשו, למעט אלה שאין לממשלת ישראל שליטה עליהם, נעשו במתואם, כדי לאפשר את המשך תהליך ההצלה והקליטה. אף-על-פי שאי-אפשר לפרט את כל הנימוקים, אני יכול לציין, שהאיפוק, כמו הפרסום, נועדו לשרת אותה מטרה עצמה.
ביום חמישי בבוקר קיבלתי הודעה, שהנושא לפרטיו ולפרטי פרטיו כבר קיבל פרסום עולמי. וכך, כדי למקד את תשומת הלב במה שדרוש ולהסב אותה מהדגשים עדינים, וכן על-מנת להעמיד דברים בפרופורציות הנכונות – אישרתי, לאחר התייעצות עם הגורמים הרלבנטיים, את תדרוך העיתונות, ובהתאם לכך גם את הודעת מזכיר הממשלה – (מתוך: הודעת ראש הממשלה בעניין יהודי אתיופיה, 8.1.1985).
בכל זאת, אנחנו למדים מדברי ראש הממשלה מספר דברים:
אחד – “הפרסומים שנעשו,…נעשו במתואם”. כלומר, ראש הממשלה מודה כי ישראל שלטה בכל הפרסומים ובכל הדלפות שנעשו על ידי פקידי הסוכנות עוד קודם הפרסום הרשמי של המבצע על ידי הממשלה. כי מלבד הפקידים האלה ואנשי גיוס הכספים מטעמם שפעלו בקרב יהודי צפון אמריקה, אף אחד לא העז להדליף את הסיפור.
שניים – כל הפרסומים האלה נעשו “כדי לאפשר את תהליך ההצלה והקליטה” של יהודי אתיופיה. איך בדיוק מצילים את היהודים האלה אם חושפים את קיום המבצע הסודי, שאמור היה להציל אותם, ובכך גורמים להפסקתו ולהמשך מותם של אותם יהודים שבמחנות המוות שבסודן?
שתי תשובות אפשרויות לשאלה זו:
הראשונה – גיוס כספים. על-ידי פרסום שיטתי ומדוד של מבצע ההצלה “ההרואי” של שבט יהודי עתיק, ישראל הצליחה לגייס מהיהודים בצפון אמריקה מיליוני דולרים, שהקלו על המצב הכלכלי הקשה שלה, (400% אינפלציה אז בישראל). בנוסף לכך, כפי שראינו כאן, את רוב הכסף להעלאת יהודי אתיופיה הישראלים חלבו מהממשל האמריקני.
השנייה – יצירת דעת קהל אוהדת. וזאת על ידי שבירת דעת קהל בינלאומית עוינת שהייתה באותה תקופה כלפי ישראל (ע”ע החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו”ם, שהשוותה את הציונות לגזענות). לכן ראש הממשלה “יכול לציין, שהאיפוק, כמו הפרסום, נועדו לשרת אותה מטרה עצמה”. האיפוק, עד שישראל הביאה מספיק “הוכחות” חיות בדמות שבט יהודי שחור שכביכול חוזר למולדתו והצטלם יפה במרכזי קליטה שונים בארץ, שלשם גם הובאו עיתונאים רבים, זרים ומקומיים, כדי לסקר ולהביא את הסיפור “ההומאני” לידיעת העולם.
ואכן בעקבות פרסום הוכחות אלה, בהתחלה בעיתונים יהודים ואחר כך בעיתוני העולם, ישראל הצטיירה בעולם כמדינה היחידה שהצילה שחורים אפריקאים מרעב והפכה אותם לאזרחים שווים שלה. וזאת בעוד שהעולם, המבקר אותה קשות חדשים לבקרים, הביא אפריקאים לאירופה ולאמריקה כעבדים חסרי זכויות.
וכך, ממשלת ישראל הצליחה “למקד את תשומת הלב במה שדרוש ולהסב אותה מהדגשים עדינים”. עתה, לאחר פרסום המבצע “ההומאני” להצלת השחורים הרעבים והבאתם לישראל, דעת הקהל העולמית כלפי ישראל השתפרה (בין היתר, זה הוביל לביטול החלטת האו”ם 3379 בשנת 1991). ודעת הקהל המקומית כבר לא מתמקדת במצב הכלכלי הקשה ששרר בארץ וגם לא בתוצאותיה של מלחמת לבנון הראשונה. עתה, אלה וגם אלה יתמקדו במעשה “הגבורה” של ממשלת ישראל.
- את-יופיה, תמיד תישארי חלק ממני
- שללו ממני את אימא
- הפרסום השיטתי של מבצע משה, למי זה היה טוב?
- המטרה: שינוי התדמית בדעת קהל העולמית והמקומית
- יתומים של מבצע משה: מה גרם לכל כך הרבה יתומים? האם הועלו רק הצעירים?
מה הם “הדגשים עדינים” שמהם ראש הממשלה רצה להסיט את תשומת הלב?
לא היה מדובר בעניינים הקשורים למבצע “משה” עצמו. כנראה שהפרסום הרשמי של ההצלה של יהודי אתיופיה נועד להסיט את תשומת הלב של הציבור הישראלי מאיזו “שערורייה” כלכלית של הממשלה: “מספר ישראלים מעורים היטב, אומרים כי ראש הממשלה שמעון פרס ניסה לצמצם נזק לממשלה מסקנדל בנקאות ששלט אז בתקשורת המקומית, והוא הבין שסיפור הצלת יהודי אתיופיה ימחק את הסקנדל מעמודים הקדמיים של העיתונות. וזה, למעשה, הצליח” (לוס אנג’לס טיימס, 8.1.1985).
לא ברור מה היא בדיוק הפרשייה הכלכלית הספציפית שהעסיקה את הממשלה אז. יתכן שמדובר ב”פרשת מניות הבנקים”, שבה ממשלות ישראל ופקידי הבנקים לאורך השנים “שיחקו” במניות כדי לנפח את ערכן. וכל זאת בדרך שלא שיקפה את הערך האמתי שלהן. כשזה התפוצץ, הלקוחות ברחו מהבנקים והבנקים עמדו לקרוס עד שהממשלה נאלצה להלאים אותם. ויתכן גם שמדובר בפרשייה כלכלית אחרת, אשר אילצה את ממשלת ישראל למצוא מוקד חדש להתעניינות התקשורת המקומית.
מכל מקום, סיכון חיי היהודים האתיופים שבסודן על-ידי חשיפת המבצע החשאי להעלאתם, אף שזה נוהל על ידי אמריקאים, לא עניין את ישראל. יהודי אתיופיה היו כלי להשגת מטרות ממשלת ישראל. משהושגו המטרות, היהודים האלה הופקרו למותם במדינה זרה.
בפוסטים נוספים נסביר את העניין בהרחבה.