המוות במחנות המוות בסודן: איך אלפים מיהודי אתיופיה מצאו את מותם? האם ישראל לא יכלה לעשות יותר כדי להציל אותם?
התגברות המוות במחנות. בחודשים שלפני מבצע משה, התגבר זרם הפליטים שחוצים את הגבול מאתיופיה למחנות הפליטים השונים בסודן וביניהם יהודים רבים. יהודי אתיופיה, שראו הזדמנות להעלות לירושלים דרך סודן ובכך להגשים חלום עתיק יומין של שיבה לירושלים, נהרו בהמוניהם בלי לדעת על סכנות הדרך ועל מה שצפוי להם במחנות המוות בסודן.
בכמה יהודים מדובר? גרנום ברגר, מייסד ונשיאה הראשון של האגודה אמריקאית למען יהודי אתיופיה, מציין את מספר היהודים האתיופים שזרמו לסודן רק בשנה אחת: “ב-1984, שתיים-עשר אלף יהודי אתיופיה עזבו את כפריהם בספונטניות, כשהם נוטשים את המקומות שבהם הם ואבות אבותיהם חיו במשך מאות שנים, ועברו את הגבול לסודן, התחנה הבאה בדרכם לחופש ולישראל, בחשאי בלילה” (גרנום, עמ’ 744). הזרם החל כבר בשנת 1978.
כשיהודים אלה הצליחו, אם הצליחו, להגיע בשלום למחנות פליטים נוצרה צפיפות נוראה שם. הרעב הכה באנשים עקב חוסר במזון ראוי. התברואה הייתה ירודה מאוד במקום. מחלות מתפרצות ומספר המתים עולה מיום ליום. לפי ברגר, “מזון ומים היו נדירים ולעתים מזוהמים. הם מתו מרעב וממחלות בשיעור של חמש-עשרה עד עשרים ליום. היה חוסר ברופאים, באחיות, ובתרופות. הם קברו את מתיהם בלילה בקברים שנחפרו בחופזה, כדי שאף אחד לא יידע שהם נקברו בטקס יהודי” (גרנום, עמ’ 745). כמובן שהשיעור היומי של המתים המתואר כאן לא כולל את אלה שמתו בדרך למחנות הפליטים.
לפי אברהם אדגה, שהיה בעצמו במחנות הפליטים, מתו “כחמישה עשר בני אדם ליום במחנה אמרה קובה. בתוך שלושה חודשים נקברו כאלפיים איש, אישה ילד וילדה” רק באותו מחנה (אברהם אדגה, המסע אל החלום, עמ’ 77). לדבריו, אנשים עסקו בלקבור את המתים “מהבוקר עד הלילה, לפעמים לא הספיקו לקבור את כולם וגופות נותרו גם למחרת היום…המוות לא הבדיל בין חזקים לחלשים, בין מבוגרים לצעירים” (עמ’ 79).
שיעור התמותה בקרב היהודים היה יותר גדול מאשר אצל פליטים אחרים בגלל מספר סיבות: ראשית, הם רוכזו ברובע בעייתי שמועד לשיטפונות, אשר בו תמיד היו ביצות מזוהמות שהביאו ליותר מחלות. שנית, סופקו להם מנות קמח מקולקלות שאוחסנו בתנאים לא נאותים. הקמח היה מתולע וכמעט כל מי שאכל ממנו מצא את מותו. שלישית, חוסר בטיפול רפואי ראוי.
אף השירות הרפואי שניתן במקום לא הועיל ליהודי אתיופיה: “צחוק הגורל: בכל מקום בעולם, אנשים פונים לבית החולים על מנת להיוושע, ופה, כמעט כל מי שהגיע לבית החולים לקבל עזרה רפואית מצא את מותו; גם כאלה שהלכו עד לשם ברגל בכוחות עצמם הוצאו משם מקץ זמן קצר ביותר על אלונקת קבורה” (אדגה, עמ’ 76).
בנוסף לכך, יהודי אתיופיה מתו יותר מאחרים משום שהם סירבו לאכול כל דבר שהוגש להם מטעמי דת. הדבר היחיד שהם היו מוכנים לקבל היה קמח, שממנו אפשר להכין מאכלים שהדת יכולה לאפשר להם לאכול. אבל המוות המוגבר כתוצאה מהקמח המקולקל שסופק להם הגדיל אצלם את החשש מהרעלה זדונית. ולכן סירבו לקבל גם את זה. ומתו מרעב.
כך מתאר ג’רי ויבר את המצב העגום של היהודים במחנה הפליטים אום-רקובה כשביקר לראשונה שם:
המצב היה באמת מחריד. כריסטופר [עוזרו הסודני] ואני הלכנו לבד למחנה. דיברנו עם אנשים והם אמרו: כן, בוודאי מתו 300 או 400 או 500 אנשים. אף אחד למעשה לא ידע כמה. ביקרנו במרפאה, היחידה שהשוודים הפעילו במקום, ולא היו להם תרופות. תכנית ההזנה הייתה בלי מזון. כשעוברים ליד, היה ברור שהרבה אנשים פשוט אינם אוכלים. יכולת לראות את זה. אז גם ירד גשם, לכן המצב התברואתי היה פשוט נוראי, משום שהפלשים לא יכלו לצאת מהטוקולים שלהם. הם עשו את צרכיהם בתוך הטוקולים שלהם, שחלקם הכילו 15,12,10 אנשים. השוודים אמרו לנו, אנשי נציבות [האו”ם] למען הפליטים אמרו לנו, האתיופים [הנוצרים] אמרו לנו – זה היה פשוט בלתי אפשרי לגרום לפלשים לצאת החוצה. הם היו מבועתיים – (Los Angeles Times, Jan 7, 1985).
באותה כתבה, אחות שוודית בשם אליזבת ברוברג, שעבדה במרפאה במחנה פליטים אום-רקובה, מתארת את אותו המצב המזוויע ששרר שם כך:
אנשים שכבו בכל מקום. לא היה מספיק מחסה (shelter). לא היה מספיק אוכל. היו לנו תרופות בכמות קטנה מאוד. אנשים המשיכו להגיע, והם היו במצב רע מאוד. היה שם הרבה חולי, כל דבר שאתה יכול לעלות על דעתך. הם פחדו מטיפול רפואי, לא רצו שום דבר הקשור לזה. חלקם תרגלו הטפות דם. ואז באה מחלת החצבת, קודם במרכז הקליטה, אבל זה התפשט לכל המחנה. לא ייאמן כמה מתו.
דבריה של האחות כמו גם דבריו של ויבר מחזקים את העובדה שהיהודים היו מפוחדים מאוד בשל החשש שזהותם הדתית תתגלה ויאונה להם רע בשל כך. הם פחדו מכולם: מהסודנים, שאם יגלו את זהותם היהודית הם עלולים להזיק להם; מאתיופים נוצרים, שהתנכלו להם; ואף מארגוני סיוע אחרים. לכן הם לא רצו לקבל טיפול רפואי מהם, בין היתר, גם משום שכל מי שקיבל זריקה מת בסופו של דבר. זה, יחד עם המזון המקולקל שחולק להם, פגע באמון שלהם מאנשי רפואה וסיוע במקום.
תחת זאת, כטיפול למחלות הרבות שלהם, היהודים הטיפו דם מהחולה באמצעות חתך באזור הרקה ומציצת הדם החוצה בעזרת כלי שנקרא “וואגמת”. הם האמינו כי בכך הם גורמים להוצאת הדם הנגוע מגוף החולה והחלפתו בדם נקי חדש שהגוף מייצר לאחר מכן. זה נוהג שהיה נהוג עוד בכפרים באתיופיה. גם היום, מי שיסתכל היטב, הוא עשוי לראות חתכים קטנים באחת מרקותיו של כמעט כל אתיופי.
- חשיבות פסיקת הרב עובדיה יוסף בעניין יהודי אתיופיה
- שללו ממני את אימא
- יום הזיכרון לנספים הרבים בסודן בדרכם לארץ
- הפרסום השיטתי של מבצע משה, למי זה היה טוב?
- המטרה: שינוי התדמית בדעת קהל העולמית והמקומית
אמריקה דורשת לסייע ליהודי אתיופיה שבמחנות המוות. הסוכנות למען הפליטים של האו”ם מתמהמהת להעניק את הסיוע הדרוש.
לאחר ביקורו במחנה אום-רקובה, ג’רי ויבר דיווח על המצב הקשה שם לממונים עליו בוושינגטון. וזה הטריד הרבה אמריקנים. ולכן הם פנו לנציבות האו”ם למען הפליטים בדרישה לקבל דו”ח מהימן על המצב במחנות הפליטים במזרח סודן וכן לעשות מעשה לשיפור רווחתם של הפליטים שם.
כתוצאה מכך, למשל, סגן נציב העליון של סוכנות האו”ם לפליטים, ריצ’רד סמייזר, במכתבו אל חבר הקונגרס האמריקני גרי אקרמן, מ-31 לאוקטובר שנת 1984, תיאר את המצב כך: “…אני אסיר תודה על דאגתך ועל תמיכתך בנוגע למצב במזרח סודן. כידוע לך זרם מסיבי פתאומי של פליטים התרחש באביב זה, אשר גורם למחסור במזון ובאספקה רפואית… כדי לשלוט על המצב, המנהל שלנו בסודן מבקר שוב במזרח סודן וישלח המלצות נוספות בהתאם לצורך…”.
אולם נציג האו”ם בסודן דיווח לממונים עליו בג’נבה כי “המצב לא היה קריטי, שמזון ותרופות היו בנמצא וששיעור המתים לא היה חריג” Los Angeles Times, Jan 7, 1985)). בעקבות דוח סותר זה, ג’רי ויבר שוב יצא למחנה פליטים אום-רקובה ושם התברר לו שנציג האו”ם לעולם לא ביקר במקום. בסוף הנציג עצמו הודה כי הוא לא ביקר הלכה למעשה במחנה, אלא כתב את הדו”ח על סמך “מקורות יודעי דבר”.
ברור כי נציגי סוכנות האו”ם למען הפליטים בסודן לא ממש עזרו ליהודי אתיופיה שבמחנות. לפי ג’רי ויבר, נציג נציבות האו”ם לפליטים בסודן, ניקולאס מוריס, ענה להפצרותיו לעזור ליהודים במחנה אום-רקובה כך: “אנחנו לא הולכים להעניק להם טיפול מיוחד” (לנהוף, עמ’ 218). וזאת למרות שהיהודים סבלו יותר מאחרים בגלל מגבלות ששמו על עצמם בשל היותם יהודים.
ויבר ראה באי יכולתה של סוכנות האו”ם לפליטים לטפל בבעיה כישלון:
למה, לאור דיווחים ברורים ומדויקים ולאור מספר המתים המתגבר על בסיס יומי, נעשה כל כך מעט כדי להקל על מצבם המחריד של יהודי אתיופיה באום-רקובה? אחרים דיברו על משאבים, על מניעים, ועל זדון. אבל בניתוח הסופי, זה תפקידה של סוכנות הפליטים לדאוג לפליטים. כישלונה להגיב בזריזות בתחילתו של זרם הפליטים הביא למאות, אולי לאלפים, של מתים. בשום זמן ומשום מקום בסודן לא היה כישלונה של הסוכנות כה קטלני – (לנהוף, עמ’ 218).
גם הסודנים העידו כי לא ראו זוועה כזאת מעולם. את מה שהוא וחבריו הסודנים ראו בסיור שעשו במחנה פליטים אום-רקובה לצורך תכנון מבצע משה, ג’רי ויבר מתאר כך:
הם [הקצינים הסודנים] ראו שהם [יהודי אתיופיה] חיו בנפרד באזור שמועד לשיטפונות, שהם השתמשו במי בור מזוהמים, ושלא חולקו להם לא מזון ולא תרופות. המקומות, קולות הבכי, אבל בעיקר הריח נראה היה שעוטף אותנו, בהופכו את השיחה כלא מתאימה וכלא נדרשת… בחזרה באוטו, מספר דקות אחר כך במשאית, אל-פתח (אחד הקצינים] העיר בלחישה שבקושי ניתן היה לשמוע: ‘אני לעולם בחיי לא ראיתי דבר כזה’. המשכנו בדממה” – (לנהוף, עמ’ 228-229).
המוות במחנות מגיע לשיאים חדשים. החדשות על המתרחש שם מגיעות לממשל רייגן בוושינגטון בעקבות פעילותן של קבוצות יהודים אמריקאים שפעלו אז במרץ למען יהודי אתיופיה. הממשל מביע חוסר שביעות רצון מהטיפול של סוכנות האו”ם לפליטים ומתחיל לחפש דרכים איך לסייע לפליטים אתיופים בכלל וליהודי אתיופיה בפרט. וכך נולד המבצע ההומאני האמריקני להצלת יהודי אתיופיה: מבצע משה.
מספר המתים הרשמי הידוע כיום הוא 4,000 יהודים. יהודי אתיופיה מעריכים כי מספר הנספים בדרך מאתיופיה לסודן, בסודן ובדרך לישראל מסודן, הוא הרבה יותר גדול. אין כמעט ישראלי ממוצא אתיופי שלא איבד מישהו בסודן. זה היה מחיר החלום שכולם שלמו.