מבצע משה: המפגש המשולש בג’נבה, התכנון הסופי, הבנות לסודיות המבצע והתנאי שהסודנים הציבו לשיתוף הפעולה שלהם בקיום מבצע משה.
ביום לא ידוע בחודש אוקטובר 1984, התקיימה ועידה של סוכנות האו”ם לענייני פליטים בג’נבה. דבר זה סיפק כיסוי מצוין להגעת משלחות משלוש מדינות: ארה”ב, ישראל וסודן. ושם כל ענייני מבצע משה ייסגרו סופית.
ראשית, האמריקאים נפגשים עם הישראלים כדי ללבן את פרטי מבצע משה. לדברי ויבר, בהתחלה הישראלים היו בעד התכנית הימית (התכנית הלא יעילה והמסוכנת שהם בחרו להשתמש בה במשך שנים כדי להבריח את היהודים). לאחר דין ודברים עם ויבר וחבריו האמריקאים, הישראלים הסכימו לאופציה האווירית כפי שויבר והסודנים הגו אותה כאן.
למחרת היום, ויבר נפגש עם הצוות הסודני בראשות ראש הועדה הסודנית לענייני פליטים, הנציב אל אחמדי, ועדכן אותו בפרטים שעלו עם הישראלים (לנהוף, 230). במהלך הלילה הגיעה הסכמת חרטום לשתף פעולה בעניין מבצע משה בתנאי גדול אחד: אף ישראלי לא ידרוך על אדמת סודן (לנהוף, 231).
בערב יום המחרת, בשדה התעופה של ג’נבה, נמסר לג’רי תיק עם התשלום הראשון על סך רבע מיליון דולרים, מסודרים בשטרות של מאה דולר, על ידי “איש נמוך קומה, מקריח עם צליעה”. עם הכסף הזה ויבר חזר לסודן והחל לרכוש את כל הציוד הדרוש לצורך מבצע משה והחל לשלם את התשלומים הראשוניים לבעלי התפקידים השונים שמשתתפים במבצע. עד כאן הדברים לפי ויבר.
- את-יופיה, תמיד תישארי חלק ממני
- שללו ממני את אימא
- הפרסום השיטתי של מבצע משה, למי זה היה טוב?
- המטרה: שינוי התדמית בדעת קהל העולמית והמקומית
- יתומים של מבצע משה: מה גרם לכל כך הרבה יתומים? האם הועלו רק הצעירים?
הזווית היהודית של העניין
עתה נביא את הדברים מזווית יהודית של העניין. בפגישת תיאום רבת-משתתפים ראשונה שהתקיימה גם באוקטובר 1984 בג’נבה השתתפו האנשים הבאים: ניל כץ, מהמגבית המאוחדת לישראל; יהודה דומיניץ, ראש מחלקת העלייה והקליטה בסוכנות; פרינסטון לימן, ראש היחידה למזרח אפריקה במחלקת המדינה האמריקאית; ריצ’ארד (דיק) קריגר, סגן היחידה לענייני פליטים של ארצות הברית; וג’רי ויבר, נציג מחלקת המדינה האמריקאית בבירת סודן, חרטום.
לפי כץ, כבר במפגש זה ויבר “הודיע הודעה מפתיעה”. הוא סיפר כי רכש 500 גלונים של דלק לתדלוק האוטובוסים שיובילו את יהודי אתיופיה ממחנות הפליטים למטוסים הממתינים להטיס אותם לישראל. לדברי כץ, התכנית להצלתם ולהעברתם של יהודי אתיופיה לישראל הייתה מפותחת היטב כבר בשלב זה. ויבר ציין בפניהם כי כדי להפוך את התכנית למבצעית נדרש רק “אוקיי” ממחלקת המדינה, מרשויות ישראליות, ומהועדה הבין-ממשלתית להגירה שמקומה בג’נבה.
יום למחרת התקיימה הפגישה השנייה, שבה התווסף אדם אחד: אפרים הלוי, “איש הקצה” של המוסד להעלאתם של יהודי אתיופיה לישראל דאז, ולימים ראש המוסד. לפי כץ, פגישה זו “נשלטה על ידי הסבריו המפורטים של ויבר על סידורי הטסה והצלה המוצעים, כמו גם השיטות שיש להשתמש לזיהוי היהודים במחנות הפליטים… לקראת סוף הפגישה נאמר לנו שכל המבצע מצריך סודיות ברמה הכי גבוהה [ההדגשה לא במקור]. למעשה, הורו לנו לא להשתמש בטלפון או בטלפקס כדי ליצור קשר עם מישהו שאיננו חלק ממשימת הצלה” – (מתוך מאמר שכץ פרסם על חלקה של המגבית בעניין מבצע משה, Journal of Jewish Communal Service, Winter 2000, pg.100).
זו לא הייתה הפגישה הראשונה
אבל כפי שגם ברור מדבריו של כץ, זו כנראה לא הייתה הפגישה הראשונה שהתקיימה לצורך תכנון מבצע משה. שכן בפגישה הזו התכנית כבר הייתה מוכנה. מדבריו של ריצ’ארד (דיק) קריגר, אנו מבינים כי אחת הפגישות הראשונות בעניין זה התקיימה בתחילת חודש אוקטובר 1984:
ב-2 לאוקטובר 1984, בפגישה חשאית שקיימתי עם פקידי ממשל ישראלים ואמריקאים הודגשה מחדש הנקודה הבאה: פרופיל נמוך- ממשלת ישראל הצטרפה אלינו בעידוד פרופיל נמוך של העברה [של היהודים לישראל במהלך מבצע משה]…, במאמץ משותף לא לסכן את התכנית ואת היחסים של ממשלת סודן הנוכחית עם שכנותיה ותומכיה. זה ממשיך להיות הגורם העיקרי והיחיד, …כישלון לעשות כך יאלץ את סודן להפסיק את התכנית כדי לשמר את האמינות שלהם מול חבריהם הערבים.
גם דבריו הבאים של יוגין דגלאס, הבוס של קריגר, במכתבו ליושב ראש הוועדה ליחסי חוץ של הסנאט, צ’ארלס פרסי, מאותו תאריך, מה-2 לאוקטובר 1984, מחזקים את העובדה הזאת: “…דיק קריגר יוצא השבוע לג’נבה כדי לדון בעניין הפלשים, ואני בטוח שהוא יהיה בקשר עם צוותך אחרי חזרתו” (2.10.1984) – (המקורות לציטטות של קריגר ודגלאס הן בארכיון המקוון של האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה).
חשוב להדגיש כבר עכשיו, כי לפי דברי ויבר, כץ וקריגר, הייתה דרישה חד-משמעית, שכל המשתתפים הסכימו עליה, לשמור על סודיות המבצע. כבר בשלב זה היה ברור לכולם שחשיפת המבצע יכולה לסכן לא רק את קיומו, אלא גם את חיי אנשים רבים הקשורים אליו. כפי שנראה בהמשך, על רקע זה קשה להבין את חשיפת המבצע דווקא על-ידי ממשלת ישראל.
בפוסט נוסף, האוטוריטה תרחיב על חלקם הקטן של הישראלים בביצוע מבצע משה.