חיי יהודה / אשטו טרונך
בשעה 15:30 מספר יריות פילחו את האוויר בבת ים והפרו את השלווה בהכנות לקראת כניסת שבת המלכה – אותה שבת המלכה שיהודה אהב והוקיר, אהבה שאיננה תלויה בדבר. לאחר היריות זעקו הסירנות של המשטרה והאמבולנס. פתחתי את חלון הבית לראות מה אירע. האם זה אירוע פח”ע או פלילי? הרעש חלף, חזרתי לשגרת הסידורים לפני שבת. לאחר סיום ההתארגנות, כיביתי את הפלאפון, כי השבת נכנסת עוד רגעים.
לא ידעתי שהנורא מכל קרה מעבר לפינה, ליד מעבר החצייה בשכונה בה אני גר. זו אותה הדרך שחלפנו אחד על פני השני, אני ויהודה. אותה הדרך שצעד חרש אל עבר בית המדרש השכונתי “למען שמו באהבה”, לשיעור הקבוע ולתפילה. וכוונותיו קרעו רקיעי שמים למען עם ישראל. המדרכות נצבאו באנשים – ילדים, נשים וטף – שעשו דרכם אל עבר בית הכנסת. ירדתי מהבניין ונכנסתי לתפילה ורוח הקודש של השבת סימנה שמחשבות חול אינן מתקיימות עד צאת השבת.
בסיום תפילת ערבית, נפרדים לשלום מההמון, ואחד הבחורים שואל אותי: שמעת מה קרה? עניתי שכן שמעתי יריות, משטרה ואמבולנס. שאלתיו: למה? ירו במישהו והמישהו הזה הוא בחור מהעדה, הוא עונה לי.
בראש אני אומר לעצמי: מעניין מי זה, ולמה הוא היה צריך לסיים את חייו כך? דווקא עכשיו לפני כניסת שבת? המום ומזועזע מהמידע, אספתי את עצמי ואמרתי: שבת היום. אחכה לצאת השבת. בבואי הביתה, שאלה אשתי: מה קרה? אל תשאלי, הרעש וההמולה ששמענו קודם לכן היו בגלל שירו בבחור מהעדה.
ובצאת השבת, אחרי ההבדלה, לא האמנתי את שראו עיניי בהודעה בוואטסאפ. פניו חייכו, מראה זוהר ותמים, נקי וישר. ואני לא קולט שזה הוא, הבחור שאני פוגש לעיתים קרובות מאוד בבית הכנסת או ברחוב מתהלך עם אחיו הקטן שהיה לו למופת של מידות. זה הבחור שהתנדב ראשון להשלים לי מניין (כי היה לו ערך לכל מצווה) בסעודת “ברית יצחק” של הבן שלי. והדמעות זלגו ללא הרף בלי מאמץ על אובדן בן מלך קדוש וטהור.
ורק אחרי שאני קורא ושומע את הסיקורים השונים בתקשורת, אני מבין שהפרטים אודות האירוע לא ברורים מספיק וסימני השאלה הם רבים. מה שבטוח היה ששוטר רצח אותו. והכאב עצום הוא לנו כחברה, כעם, העם שיהודה כה אהב והתגייס לשרת אותו ולמסור נפשו למענו. מה שקרה הינו מצער מאוד. נפשו נלקחה על ידי שוטר, שוטר שאמון על הגנת ושמירת ביטחוננו האישי-חברתי.
בכתובים על יהודה נאמר: “‘יהודה, אתה יודוך אחיך’; מה תלמוד לומר ‘אתה יודוך אחיך’? אלא כך אמר לו יעקב: יהודה בני, גלוי וידוע לפני הקב”ה שהצלת את יוסף מן המיתה, שאלמלי אתה היו הורגין אותו שמעון ולוי, ועתה תזכה שיודו לך אחיך לעולם הבא, שהצלת אותם משפיכת דמים, ולא נטרדו אחיך לגיהנם; אף בעולם הזה תזכה שיקראו כל השבטים על שמך יהודים כשם שנקראת אתה יהודה.”
יהודה שלנו היה יהודי תמים, עבד ה’ במלוא מובן המילה. כל עיסוקו היה להגדיל שם ה’ ברבים, ובפרט בבית ובין חבריו ומשפחתו הרחבה. כל זאת בהצנע לכת עם הבריות ואלוהיו.
- תפילתה של אם שחורה לבנה החייל שחוזר
- השוטר קסה דורש קסה, האם בצדק?
- לשכת עורכי הדין תקים ועדה למיגור גזענות
- המסע להכפשת שמו של סלומון טקה ז”ל: דברי אביו מתורגמים
- תנו לנו מקום אחד תחת השמש, תנו לנו לחיות
“מעשיו יתארוהו כי גדול הוא האדם יהודה שאת קולו עוד לא נשמע”
אציין מספר נקודות אודות פועלו של המנוח כפי שסיפר לי אחיו, דוד, ומהם נלמד אנו להיות “מעט מיהודה”, ונאמץ איזו מחשבה, דרך בה הלך וכך זכרו לא יישכח. וגם כדי שנינצל מדינו של גיהנם וחיינו כאן, על הארץ, יעלו על המעלות בהן התעלה יהודה עד שהפקיד את נשמתו לבוראו בטרם עת.
כיבוד הורים: כולם יודעים כמה מצווה זו קשה היא, על כן שכרה רב. יהודה הקפיד במידה זו עד כדי כך שבכל פעם שהיה יושב עם חבריו או אחיו והוריו היו מתקשרים היה עומד בכדי לדבר איתם. כשהיה שומע את מקלו של אביו בעלותו הביתה היה קם ומחכה לו ליד פתח הבית ופותח את הדלת. הוא לא גרם להם שום צער או כאב, הודה להם בכל עת על הזכות הזאת שהם הוריו.
לימוד תורה: את מסירותו ואהבתו אל התורה יעידו השעות הרבות שהוא היה יושב בבתי כנסת בעיר בת ים ובבית ולמד. כל רגע ניצל כדי להתקדם בקדושה, מצווה פה מצווה שם. התהלך תמיד עם ספר לימוד וכל רגע פנוי היה מוקדש לעיסוק בתורה כי “טועמיה חיים זכו”. מאז שעלה ארצה כל שרצה זה להידמות לשלמה ולדוד, והם היו דמויות המופת שחיזקו אותו בזמן הגלות באתיופיה לפני שעלה ארצה.
איש מידות: מספרים עליו שלא לבש בגדים “זועקים”, אלא צנועים ופשוטים. הוא היה אומר לעצמו: מה לי ולכל הגאווה הזאת? למה היא טובה? הוא הסתפק במעט לא כי לא היה לו, הוא האמין שכך צריך לנהוג, להיות שמח ומאושר במה שיש לך. לא הרים קולו בדברו עם אנשים. דיבר בנחת, הקשיב לאחיו בסבלנות אין קץ גם לדברים הכי קטנים שלנו אין.
בעל חסד: ביתו נמצא על הרחוב הראשי, בלפור בבת ים. חנויות רבות בקרבתו. אין יום שלא היה עוזר לאנשים. אם זו אישה זקנה שצריכה לסחוב את השקיות של הקניות הביתה, איש זקן שמתקשה ללכת, בחיוך היה ניגש ושואל ומסייע בכל עת. בדרכו הביתה היה מחשב את הדרך בה ילך כך שיוכל לעזור לאנשים. תמיד חשב על האחר וראה את האחר.
מצוות הצדקה: פעם אחת ביקשה ממנו עוברת אורח סיגרה. הוא אישית לא היה מעשן. חש יהודה כי עובר עליה משהו וזה מה שיעזור לה להעביר את מצב הרוח הלא טוב שנחת עליה. נכנס לחנות לקנות לה חפיסת סיגריות. וכשיצא מהחנות היא לא הייתה. כמה רגישות הוא גילה לאנשים, הקדים רבים במצווה זו. בבית הספר בו למד, רבים ידעו שאם חסר שקל מי שישלים זה יהודה. כשלא היה מגיע היו שואלים את אחיו איפה הוא.
ניצול זמן עיסוק בעיקר ולא בטפל: הקדים לקום בכל יום, עבד את בוראו ביראה ובאהבה. בסוף כל יום היה עושה חשבון נפש לראות במה אפשר להשתפר בעבודת הבורא והבריות.
דוגמא אישית כאח בכור: הוא דאג לאחיו הקטנים וסיפק כל צרכיהם. אף פעם לא צעק או כעס, הכול בחיבוק ובאהבה גדולה.
מצטיין בלימודים: מספרים שהיה מקבל באופן קבוע תעודת הצטיינות לימודית. הוא לא התגאה או התנשא על חבריו בכיתה בשל כך. יש תעודות שאפילו הוריו לא ראו בשל הצניעות והענוותנות שלו שהיו אורחותיו. היה לו ערך ללמידה וידע כמה זה משמעותי וחשוב לחיים ולעתיד בכלל.
לא היה אדם שנעלם מעיניו: היה בודק ומתעניין באנשים ושואל לשלום גם אלה שהוא לא הכיר בכלל כיוון שחש שעובר עליהם משהו. היה יושב, מרגיע, תומך וממשיך הלאה למצווה הבאה.
אמונה הדוקה בבורא עולם ללא עוררין וסייגים: קביעת העיתים שלו ללימוד תורה היא פלא, וכיבוד השבת והתמדה באורח חיים דתי מאז שעלה ארצה היו הם נר לרגליו.
מי ייתן שכל קבלה שנקבל על עצמנו להיות אנשים טובים יותר יעמדו לזכותו של יהודה בעומדו לפני מלך יוצר בשר ודם שופט כל הארץ כבודו.
