שללו ממני את אימא / דסש טהיי-מלס
ניסיתי להבין מדוע חשוב לי להעמיד דברים על דיוקם בכל הנוגע לנרטיב העלייה של ביתא ישראל.
הנרטיב הראשון היה זה ששמעתי בבית. זה שריתק אותי, שערער אותי, שהימם אותי, שגרם לי לגאווה גדולה.
הנרטיב השני היה זה שמערכת החינוך, התקשורת וגופים נוספים סיפרו – אתוס ההצלה: איך סוכני המוסד וטייסים לבנים חירפו נפשם וגאלו אותנו מאתיופיה.
אף אחד לא טרח לספר לי את מה שאני יודעת היום
שזה לא התחיל במטוסים. שהסיפור החל הרבה-הרבה קודם לכן – בתכנון, בהתארגנות, בהכנות, באקטיביזם ובנקיטת פעולות ממשיות ומעוררות השראה מצד ביתא ישראל. שביתא ישראל עצמם שימשו כסוכני מוסד.
שלא סבלנו באתיופיה מרעב ומעוני, שיצאנו למסע ממניעים ציוניים טהורים בלבד. שאתיופיה היא ארץ ירוקה עם נופים מטורפים. שעצם העלייה הוא גם ויתור על בית, על משפחה, על חברים, על זיכרונות, על נופים פתוחים, על החיים.
שרבים מביתא ישראל הם אסירי ציון. שהמדינה עצמה חיבלה במאמצים ההרואיים של העלייה. שזה לא נורמלי לקום ולצעוד במדבריות ברגליים חשופות. שרוב השורדים את המסע חווים פוסט-טראומה עד היום.
למה זה חשוב לי?
אולי כי שללו ממני את האמת? לאמיתו של דבר, האמת אומנם חשובה, אבל היא לא תמיד משפיעה. אולי משום ששללו ממני את הגאווה בסיפור? אולי כי שללו את ההיסטוריה שלי? אולי כי שללו את הזכות שלי לבעלות על אדמת ישראל? הרי שילמנו בדם.
הייתי צריכה לנבור עמוק-עמוק בשביל להבין שזה חשוב לי, בגלל ששללו ממני משהו נוסף. שללו ממני את האפשרות להבין את אימא שלי.
ממש כמו דור שני לשורדי השואה אשר חווים את השפעות הפוסט-טראומה על בשרם, גם אני ורבים כמוני חווים את אפקט הפוסט-טראומה של המסע.
אימא שלי הייתה חרדה לי מאוד! נולדתי בדרך. היא לא הייתה מאפשרת לי לזוז מרדיוס בו תוכל לצפות בי – כל יום וכל היום!
לא הבנתי את כמות האוכל והסירים המוגזמת, את הדרישה הבלתי מתפשרת שלה להיגיינה אישית, את הרצון לעזור לאחרים גם אם זה על חשבונה, את החשדנות, את זה שתמיד-תמיד אחזה בבקבוק מים צמוד אליה, את האמונה העיוורת בכוח עליון, את האמונה והתקווה שהכול יהיה בסדר, את זה שהיא סלחה לאנשים מהר מדי, את זה שהיא ממש-ממש שונאת את השמש ולא אפשרה לנו להיות תחתיה גם לא לרגע אחד.
בשנותיי כנערה הייתי עסוקה לא פעם בלכעוס עליה. לא הבנתי אותה.
הם שללו ממני את האפשרות להבין את אבא שלי. מדוע עד היום הוא נודד ולא משתקע, מדוע הוא בחר להיות אדם בודד. נודד ומתפלל, מתפלל ונודד.
הם שללו ממני את האפשרות להבין את סבתא שלי. מדוע סבתא שלי אישה קשה, מדוע מעולם לא ליטפה למרות שהעניקה לי את השם “דסש” (ליטוף).
לא הבנתי מדוע כולם שומרים דברים בבטן ולא חושפים רגשות.
הייתי שיפוטית, לא בחלתי בביקורת נוקבת, מציעה אחרת, כועסת.
הרי בשביל לשרוד את המסע, ולא פחות את הזיכרונות ואת החיים אחריו, הם נאלצו להפוך למישהו שלא הבנתי.
היום אני מבינה.
אולי עכשיו אתם מבינים גם אותי.
