אהבת ציון בת 2,500 שנה. מסתבר שיהודי אתיופיה לא הסתפקו בתפילה ובהבעת כמיהה לציון, וגם לא בכתיבת איגרות ליהודי המערב ולבקש מהם שיבואו לאתיופיה לבקרם. יהודי אתיופיה שלחו שליחים משלהם לירושלים ולמקומות אחרים. זו ציונות אקטיבית, שאין כדוגמתה. זו אהבת ציון ללא תנאים, שהחלה לא עם הקמת המדינה (כי היום יש הרבה בורים ועמי הארץ שטוענים טענות מטענות שונות), אלא מאז גלו יהודים אלה מירושלים.
העם היהודי יכול היה להיות יותר גאה באחד מענפיו היפים אשר נשא את שם ישראל בגאון במשך אלפי שנים.
הנה בקצרה סיפורם של דניאל חנניה ובנו משה שהגיעו לירושלים בשנת 1855. בהמשך נביא פרטים נוספים על העולים הראשונים האלה. סיפור של אהבת ציון, ירושלים.
כנראה כתוצאה מהתכתבות של אבא-יצחק, אחד ממנהיגי יהודי אתיופיה באותה תקופה, עם אוהב גר לוצאטו, חוקר יהודי שהתעניין במצב אחיו יהודי אתיופיה במחצית הראשונה של המאה ה-19, הייתה תסיסה מוגברת בקרב יהודי אתיופיה אשר גרמה להם לנקוט בצעדים ממשיים כדי להגיע לירושלים. בשל כך, יהודי אתיופי בשם דניאל בן חנניה ובנו משה, הגיעו בשנת 1855 לירושלים מאתיופיה דרך מצרים. הם כנראה היו מצוידים באיגרת כהני הדת של יהודי אתיופיה אל אחיהם לדת בירושלים. כך עולה מאיגרתו של אבא צגה, מנהיג יהודי אתיופיה דאז, אל הכהן הגדול של העברים בירושלים בשנת 1862.
פרסומים על אודות יהודים מאתיופיה שמבקרים בירושלים עשו הדים רבים בעולם היהודי. הרב יעקב ספיר, הידוע כחוקר יהדות תימן (הישוב של יהודי תימן שבהרי ירושלים” “אבן ספיר” קרוי על שמו) לא הסתפק בפרסום הידיעה הזאת בספרו “אבן ספיר”. הוא פרסם אותה וידיעות אחרות הקשורים ליהודי אתיופיה גם בעיתונות היהודית באותה תקופה. למשל, בשנת 1863 הוא כתב ב”הלבנון” כך: “כן זה כשש שנים בא לפה אב ובנו ישראלים משם [אתיופיה], דניאל ומשה שמם (מראיהם חומי חצי כושים)… ואחרי התגוררו פה כחצי שנה ויאסוף איזה ידיעות שב למדינתו לספר לאחיו מה שראה והבין”.
ואילו העיתון “דואר היום” פרסם את העובדה הזאת גם 80 שנה אחר כך תחת הכותרת “כתבים עתיקים על אחינו החבשים בירושלים” וכותב כך: “עלו משם, מאביסיניא, אב ובנו מאחינו החבשים דניאל ומשה לעה”ק [לעיר הקודש] ירושלים. התגוררו כאן כחצי שנה, התענינו בירושלים ויהודה, בעתיקותיה וזיכרונותיה חקרו, דרשו, אספו ידיעות ושבו לארצם לספר לאחיהם מה שראו והבינו.” (“דואר היום”, 1935)
- אהבת ציון: סיפורם של דניאל חנניה ובנו משה, 1855, קטע 3
- אהבת ציון: סיפורם של דניאל חנניה ובנו משה, 1855, קטע 2
- אהבת ציון: סיפורם של דניאל חנניה ובנו משה, 1855
התרשמות רבני ירושלים
התרשמות רבני ירושלים, ובמיוחד של הרבנים יעקב ספיר ויהוסף שוורץ, מביקור דניאל חנניה ובנו משה לא הייתה טובה. אחרי המפגש עם דניאל חנניה ובנו בירושלים, הרב יהוסף שוורץ בכלל הטיל ספק גדול ביהדותם:
…בשנת התרט”ז [1855] בא לירושלים פלאשי אחד עם בנו שהיה בן 14-13. הם היו שחורים, התעכבו זמן מה בקהיר ולמדו מעט ערבית כך שבשפה זו יכלו לשוחח.
אני הופתעתי לרע …משום שהייתי משוכנע שלפני נוכרי שמחוץ לברית המילה לא היה בו דבר יהודי…לאחר מחשבה רבה ברור לי שעם זה איננו ממוצא יהודי… דעתו של הרב מקהיר [הרב אליהו ישראל] גם היא כדעתי שאין הפלאשים יהודים. (ולדמן, מעבר לנהרי כוש: יהודי אתיופיה והעם היהודי, עמ’ 140)
ואילו הרב יעקב ספיר טען על העולים הראשונים הנ”ל כך:
…וערומים מכל לקח חכמה ודעת. וגם אחרי החקירה והביקורת לא יכולנו להתברר ולהציל מפיהם דבר ברור מענייניהם כי לא יכלו דבר זולת שפת הכושי (אמהרי) אשר אין מכיר בה בירושלים ואיזה מילות מלשון ערבי למדו בדרך נסיעתם ומלשון הקדש לא ידעו מאומה אף תמונות האותיות כי אין איתם.” (אבן ספיר, פרק י’).
קצת מוזר שרבנים גדולים כמו אלה מגיעים לכדי מסקנות כאלה רק מהכרות איש אחד ובנו הקטן. עוד יותר מוזר להגיע למסקנות אלו כאשר לא הייתה לכל המעורבים שפה משותפת כדי לקיים שיחה רצינית ולהבין אחד את השני אפילו באופן הכי בסיסי, שלא לומר לקיים שחות עמוקות על דת וחכמות כלליות. גם עובדת אי ידיעת השפה העברית של דניאל ובנו משה הפלשים, הייתה סיבה מספיק טובה עבור הרבנים הנ”ל כדי להסיק מסקנות כאלה.
אבל לא כל אנשי ירושלים היו כאלה סקפטיים בעניין יהדותם של דניאל חנניה ובנו משה. הרב עזריאל זליג הויזרדורף, מראשי הכוללים בירושלים, עונה לדבריו של יהוסף שוורץ ואומר:
את הפסק שר’ שוורץ שלח מכאן שהוא מאוד מסופק אם הפלאשים בחבש הם יהודים, אני אינני יכול לקבל. הפלאשי, אודותיו מדובר, ובנו היו אורחים של שולחני פעמים רבות… לדבריו, כולם שומרים את השבת ואת החגים בקפידה. אינם אוכלים חמץ בפסח. שומעים תקיעות שופר בראש השנה ובכלל שומרים על המצוות…
יתר על כן, הרב הויזרדורף לא רק שמבקש לשלוח שליחים אל יהודי אתיופיה אלא גם שמוכן הוא בעצמו לצאת בשליחות הזאת: “לכן אני מבקש מכל היהודים שמוכנים לקבל על עצמם השליחות לחבש שיתנדבו. אני, מצדי, אשמח להשתתף במשלחת לחבש באם תקום כזו.” (ולדמן, מעבר לנהרי כוש: יהודי אתיופיה והעם היהודי, עמ’ 141).
לפי ולדמן, בתום הביקור דניאל חנניה יצא לדרכו בחזרה לאתיופיה והשאיר את בנו, משה, בירושלים כדי שיקבל חינוך בקהילה היהודית שם. יתכן ונכונה הטענה שהנער משה נשאר בירושלים כאשר אביו חזר לאתיופיה, כי לפי יעקב ספיר, אביו דניאל היה אמור לחזור לירושלים עם תשובה לאיגרת אל יהודי אתיופיה שרבני ירושלים הפקידו בידו. סביר להניח, שאנשי ירושלים רצו להבטיח את שובו של דניאל לירושלים ולכן שכנעו אותו להשאיר את בנו אצלם.
זהו סיפור המבטא מהי אהבת ציון. בפוסט נפרד נדון על מה שאולי קרה לנער, למשה, בהמשך.
רוצים לבנות אתר אינטרנט משלכם? אין בעיה, תוכלו לעשות זאת בקלות כאן: 
אתה צריך את הכלים האלה: 
