הולכת ממך: סיפור אהבה בהמשכים של אורית ויוסף, קטע 2

“הולכת ממך”. לא היה לה קל לכתוב משפט כזה. ובכל זאת, היא כתבה. היא הולכת, זקופת קומה, רגליה יציבות, ומישירה מבטה אל המציאות ואל האופק הרחוק. היא הולכת, עינייה פקוחות.

דממה מבלבלת. משיוסי יצא את הדלת, שרר שקט מוחלט בבית. אורית נותרה לבדה, רק היא והבית הגדול. והריק שנוצר התעצם והפך למוחשי יותר.

אולם זה היה שקט חיצוני. והמבט ההוא, הנוגה, שאורית עטתה הסגיר את המתרחש בתוכה. נפשה סערה, געשה. זה היה מצב מתעתע, מבלבל ומשתק.

ואף על פי כן, אורית ניעורה לרגע מהשיתוק הפתאומי שאחז בה. צעדה לחלון, תוך שהיא מנסה לעצור את זרם הדמעות ששטף את לחייה. פתחה את החלון ועמדה. הסתכלה על יוסי נכנס לרכב, מתניע, מגניב מבט חטוף אליה ונוסע בדהרה. נוסע ונעלם בין בתי העיר האפורים. נסע. נעלם מהעין.

וליבה נחמץ. האם איבדה אותו סופית?

היא קרסה לתוך הספה, הדבר הראשון שהיא מצאה לידה, ובכתה בקול רם. הוציאה הכול בדמעות. הכאב הפנימי זרם החוצה דרך העיניים שלה כמו שיטפון ראשון לאחר היורה החזק, שסוחב כל דבר שנקרה בדרכו. נדמה היה שהדמעות שוטפות את הכאב על האהבה גדולה שהייתה והיא היום בבעיה רצינית, הכאב על חוסר היכולת ליישב את המחלוקת ולשמור על האהבה הנדירה, הכאב הלא מוסבר שבא לעיתים נדירות, זה שבא רק במקרים מיוחדים כמו המקרה הזה שלהם. היא בכתה. היא חשבה על כל השנים ההם שהיא והוא היו ביחד, חשבה על כל הדברים שעשו ביחד, חשבה על כל החוויות שהיו להם – ובכתה. ככל שחשבה יותר על העבר, כך גברו הדמעות. ככל שחשבה על משמעות הדברים שהיו בליל אמש, כך גבר הכאב והתגבר זרם הדמעות.

אחר כך, כשהוקל לה קצת, קמה ממקומה. הלכה לכיור שבחדר אמבטיה ושטפה את דמעותיה במים. הורידה את המלח מפניה וניסתה להקל על עיניה הכואבות, העייפות. הסתכלה במראה וראתה עיניים אדומות נפוחות ופנים חיוורות.

ולפתע אורית הבחינה בהם. כשרכנה להזליף מים קרים על פניה, שני פסליה היפים, יצירות מופת ממש, השתקפו במראה שמולה. הם היו חשופים למחצה, מוצקים, זקופים, נטועים היטב במקומם. וכשהרימה את הראש והזדקפה, הם הזדקרו מבעד לחלוק הלילה שעדיין כיסה את גופה השחום, הקרמי, השברירי. הביטה בהם היטב בעיניים נפוחות, בשני אוצרייה שעמדו בגאון ויצרו גיא עמוק בחזה החשוף. ראתה אותם יציבים, שילובים היטב בנוף, בגוף יפה, ארוך ורזה. והיא עמדה זקופה. שתי ידייה חובקות את הבטן העליונה כמו ביקשו לחוש את המתרחש בתוכה, כמו להסדיר את פעימות הלב, כמו לתקן את אשר נשבר בו. צווארה הארוך, הדקיק, עמד במקומו, הזדקף, והתארך עוד יותר. ורגליה ישרות, יציבות עתה יותר משהיו לפני. והיא הביטה ארוכות בדמותה המשתקפת, בבואתה.

היא נעה קלות במקומה. והבינה שזה לא ציור, לא פסל. מה שהיא רואה זה אמיתי. לא הדמיון המתעתע. זו המציאות. זו היא עצמה. וכל שעינייה רואות שייך לה.

היא חייכה חיוך שבור ועייף; חשפה שיניים לבנות. לחייה עוטרו בגומות חן קטנות. על אף העיניים הנפוחות, הגוף הלאה והפנים החיוורות, היא אהבה את שעיניה הצליחו לראות.

והמבט, המבט הקודר שעטתה, התרכך. וברק עיניה חזר לאטו.

הזליפה שוב מים קרים בפניה ושוב הסתכלה על עצמה ואמרה בגאון: זהו! צריך להתעורר ולחזור למציאות.

עם זאת, כשחזרה לחדרה והסתכלה על המיטה הריקה, היא עדיין הרגישה ריקנות. הרגישה שחלל גדול נפער. הרגישה את זה בלב. משהו דקר אותה מבפנים. צבט קשות. משהו גרר אותה להתכנס בעצמה. לבכות שוב. אבל העיניים כאבו. מקורות הדמעה יבשו. רק העפעפיים זעו ללא הרף והעידו על המתחרש בפנים. ובסוף אמרה לעצמה: אני חייבת לפעול אחרת; יש לי את היכולת להתגבר; אני חזקה.

לקחה את המחשב הנייד. הדליקה אותו בידיים רועדות. פתחה את כתובת הדואר האלקטרוני. היא רוצה לכתוב אבל לא יכולה. היא מהססת. לא בטוחה במה שהיא רוצה לכתוב. חשבה וחשבה שוב ושוב, ובסוף שוכנעה והחלה לכתוב קצר ותמציתי.