המטרה: שינוי התדמית בדעת קהל העולמית והמקומית

המטרה הייתה מקדשת את האמצעים אם לא היה מדובר בחיי יהודי אתיופיה. אבל כן, היה מדובר בחייהם ממש.

המטרה הקדישה את הפקרתם במדינה זרה. מסיבת העיתונאים שהתקיימה בעניין מבצע משה, בינואר (3.1.1985), בה פקידי הממשלה אישרו את הפרסומים המוקדמים שהיו בהקשר זה, הביאה ל”שטף של סיפורים סנסציוניים על העולים החדשים [מאתיופיה] ומצבם הפיזי הירוד. הם תוארו כסובלים ממגוון מחלות אנדמיות לאפריקה, שחלקם מדבקים. אחד הרופאים צוטט כמי שאמר כי העולים החדשים דומים ליהודים ששוחררו ממחנות המוות של הנאצים בסוף מלחמת העולם השנייה” – (סוכנות הידיעות היהודיתJTA , 7.1.1985).

המטרה – בסיפורים דרמטיים כאלה, המעלים האסוציאציות של זוועות השואה באירופה, הכותב רצה לקנות את אהדת העולם, המאשים את ישראל שוב ושוב בגזענות. המטרה הייתה ברורה: בניגוד לכם, אירופה, שגרמתם לשואת היהודים ולא עשיתם מאומה כדי לעצור אותה, ועתה מאשימים את מדינת היהודים בגזענות, אנחנו הישראלים מצילים אנשים מרעב וממוות.

ואילו, איש משרד החוץ, משה גלבוע, צוטט בעיתון ניו יורק טיימס, בסמוך למסיבת העיתונאים של פקידי הממשלה שבה חשפו פרטים על מבצע משה, כמי שאמר כי הקליטה של יהודי אתיופיה בישראל “מפריכה את הטענה האכזרית והלא נכונה שהציונות שווה לגזענות” ( Times Wire Service, Jan. 4,1985). זהו האיש שבשנת 1982 כשר לענייני התפוצות בממשלת ישראל, גער בגרנום ברגר באומרו כך: “ישראלים מסכנים את חייהם כדי להציל את הפלשים שלך” (גרנום, עמ’ 706). הוא אפילו לא האמין שיהודים אלה הם גם הפלשים שלו.   

גם נשיא הקונגרס היהודי דאז, אדגר ברונפמן, הגיב באותו אופן: “העלאת החירום של יהודי אתיופיה לישראל יצג את כל מה שהכי טוב במסורת המוסר היהודי. זוהי ההפרכה הברורה של ההשמצה הנבזית נגד העם היהודי שהציונות היא גזענות. אנחנו מצדיעים למדינת ישראל ולראש הממשלה לשעבר מנחם בגין על שלקח על עצמו מאמץ אציל זה.” – (JTA, 28 Jan 1985)

על-פי המטרה, פרסומים בדבר מבצע הצלה “ההרואי של ישראל” החלו להופיע בתקשורת העולמית חודשים רבים לפני שממשלת ישראל בעצמה הודיעה לעולם על דבר קיומו של המבצע, ובכך הביאה להפסקתו הסופית.

למשל, כבר בשנת 1983, יושב ראש הכנסת דאז, מנחם סבידור, אמר בפני מגייסי כספים של המגבית בבירת צרפת, פאריס, כי מאות יהודים אתיופים עלו לאחרונה לישראל: “מאות יהודים פלאשים עלו לישראל במהלך החודשים האחרונים – זאת גילה בפאריס יושב ראש הכנסת מנחם סבידור. סבידור סיפר את הדברים במהלך סעודת צהריים עם פעילי המגבית” – (“דבר”, 14.4.1983).

באותה שנה, ראשי הסוכנות קיימו סיורים לעיתונאים זרים במרכזי קליטה שונים בארץ כדי להראות איך ישראל קולטת את השחורים הרעבים מאתיופיה. אריה דולצין, יושב ראש הסוכנות, הכחיש בפני העיתונאים המסיירים שם את הטענה כי הפלשים סובלים מאפליה בישראל באומרו כך: “אתם בעצמכם יכולים לראות שהפלשים המגיעים לישראל מקבלים את אותו טיפול כמו כל עולה”. אגב כך, אנו למדים על האפליה שהייתה כלפי העולים מאתיופיה גם באותה תקופה. אבל עצם קיום הסיור לעיתונאים כדי להפריך טענה זו, מחזקת את המטרה העיקרית: שינוי תדמיתה של ישראל. דווקא ראשי הארגונים האמונים על קליטתם של העולים האלה בחרו לקיים סיור כזה ולהסביר בעצמם את המצב.

באותה הזדמנות, יהודה דומיניץ, ראש מחלקת העלייה בסוכנות, הוסיף כי “כל עיתונאי יכול לבקר בכל מרכז קליטה בארץ ולהיפגש עם כל עולה שהוא בוחר כדי לאמת את העובדה הזו”.

ואילו מתתיהו דובלס, ראש מחלקת ההתיישבות של הארגון הציוני העולמי דאז, אמר לעיתונאים כי “מחלקתו מתכננת התיישבות קהילתית עבור כמאה משפחות פלשיות ליד קריית גת אשר יכולה לספק להם עבודות”. מאז הצהרה הזאת עברו יותר משלושים שנה. את ההתיישבות הזאת אנו עדיין מחפשים בכל הארץ. אבל העולם כנראה קנה את הסיפור שמנהיגים אלה סיפרו אז על קליטתם המצוינת של העולים מאתיופיה.

• Avera Mengistu: His Lament
• חבר יקר, אתה לא לבד
• A Letter to the Prime Minister of Ethiopia, Dr. Abiy Ahmed
• חג הסוכות לשם מה?
• חשיבות פסיקת הרב עובדיה יוסף בעניין יהודי אתיופיה

“לעולה החדש במרכז הקליטה יש מספיק כסף כדי להשקיע בבורסה”

כדי לתמוך בטענות המנהיגים הנ”ל ולצייר תמונה ורודה של המצב במרכזי הקליטה בארץ, העיתונאית בסוכנות הידיעות היהודית סיפרה סיפור הזוי על עולה חדש מאתיופיה, החיי במרכז הקליטה, שיש לו כסף להשקיע בשוק ההון הישראלי: “אחד העיתונאים שאל פלשי אחד אם הסיוע שהוא מקבל עבור משפחתו בת 5 הנפשות מספיק. האיש ענה שלא. אולם הוא הודה שיש לו מספיק כסף כדי להשקיע בבורסה משום שהדיור, הביטוח הרפואי והשירותים מסופקים בחינם על-ידי מרכז הקליטה” – (JTA, 7 Jun 1983).

קיום סיור לעיתונאים והתדרוך שהם קיבלו על-ידי ראשי הארגונים האמונים על קליטתם של העולים משיג לפחות שלוש מטרות: ראשית, להראות לעולם שישראל לא רק שקולטת אנשים שחורים לתוכה אלא גם שהיא לא מפלה את השחורים האלה לעומת עולים אחרים; שנית, לגייס עוד כסף לקליטה; שלישית, להראות כי הכסף שגויס באמת מגיע ליעדו ולייעודו. ולכן העיתונאית טרחה לפרט את השירותים החינמיים שהעולים האלה מקבלים במרכז הקליטה בזכות התרומות האלה.

סיור דומה קיים גם ראש מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות, חיים אהרון, בחודש יולי 1984, עוד לפני שהוחל בתכנון מבצע “משה”. אהרון לקח את הכתבים לסיור מודרך במרכזי הקליטה בצפון ישראל ושם גילה להם כי אלפי פלשים חיים בישראל וכי הסוכנות החליטה לא להסתיר יותר את נוכחות הפלשים בישראל: 

“הסוכנות היהודית אשרה היום לראשונה שאלפי פלשים – יהודי אתיופיה – נמצאים בישראל. לפי הנתונים שפורסמו על ידי מחלקת עליה וקליטה שלה, כרבע מיהדות אתיופיה חיה בישראל, יותר מחצי מהם מתחת לגיל 18 ורק חמישה אחוזים מעל לגיל 60.

מידע זה נחשף אחרי שכתבים נלקחו לסיור במרכזי הקליטה בצפון ישראל על ידי חיים אהרון, ראש מחלקת העלייה והקליטה. אהרון אמר שהסוכנות שינתה את מדיניותה לא לפרסם את נוכחות הפלשים בתגובה למה שהוא אמר דיווחים לא מבוססים שהיו על בעיות העולים הפלשים.” – (JTA, 19 July 1984).  

אם כך, נראה כי נפלה החלטה בסוכנות לפרסם את עניין הימצאות הפלשים בישראל כבר בשלבים המוקדמים ביותר של מבצעי העלאה לישראל מסודן. וזאת לכאורה כדי להזים את השמועות שהיו על בעיות הקליטה שלהם. ובכן, בעיות קליטה היו אז כמו שישנם גם עכשיו, ויהודי אתיופיה שאז חיו בארץ החלו את המאבק להכרה ביהדותם בעיקר מול הרבנות הראשית באותה תקופה. אולם, כפי שציינו גם כאן, לדעתנו, לסיורים המודרכים האלה, שנעשו בעיקר לכתבים זרים, היו מטרות אחרות, הקשורות לתדמיתה של ישראל ולמאמצי גיוס הכספים שלה.     

אכן, בתיאטרון הזה, השתתפו העיתונים היהודים בארה”ב, אשר הביאו דברים מגורמים ישראלים מוסמכים. המטרה הייתה ברורה – כדי לעזור למדינת ישראל לשבור את תדמית המדינה הגזענית שהעולם יצר לה בבנייני האו”ם.

הגדיל לעשות זאת עיתונאי מניו יורק טיימס בחודש ינואר, 1985, בדיוק ארבעה ימים לאחר חשיפת מבצע משה ברבים על-ידי ממשלת ישראל:

“מבצע ההצלה ההרואי הלהיב את הישראלים ואת העולם“

יומיים אחר כך, העיתון הנ”ל מפרסם כתבה שמסכמת את השתלשלות האירועים שהביאו לחשיפת מבצע משה. בין היתר, הודגש שם שוב עובדת היותה של ישראל אור לגויים. הכותרת מבליטה זאת: “החשיפה התקשורתית של העלאת הפליטים עשויה לעזור לאחרים”. ומסיים את הכתבה באומרו כי “האומץ המוחלט של מבצע משה […] יכול לעודד אומץ לב במקומות אחרים”: 

1. מבצע ההצלה ההרואי הלהיב את הישראלים ואת העולם: “… חלק מהישראלים התרגשו מאוד על כך שהם העזו לחשוף את הסוד שלהם. אלפי יהודים ולא-יהודים ברחבי העולם יחלקו את התלהבותם”. אכן פרסום המבצע ברבים השיג את מטרותיו. הוא קנה לא רק את אהדת העולם כלפי מדינת ישראל אלא גם את זה של הישראלים עצמם כלפי מדינתם. הצורך המתמיד והילדותי של ישראל בלהצטייר כגיבורה, כמדינה הכול-יכולה, הצריך עוד מעשי גבורה. וזה על רקע הכישלון במלחמת יום כיפור והסתבכות בלבנון. וזה בהמשך לסיפור הגבורה של “מבצע אנטבה”. הסיפור שסופר לעולם ולציבור הישראלי היה כי שירותי הביטחון הישראלים עושים מבצעים הרואיים בסודן כדי להעלות יהודי מצוקה. סיפור זה, מצד אחד, קסם לציבור הישראלי על רקע התסבוכת של ישראל בלבנון והביקורת הציבורית שבאה בעקבות זה, ומצד שני, הוא העניק לישראל את ההילה של חברה כל-יכולה בעיני העולם, ובמיוחד בעיני העולם הערבי.

2. ישראל היא אור לגויים: “בסוף, האומץ והדמיון המוחלטים של מבצע משה עשויים לעשות יותר מאשר הספקות מזון שנעשו [ע”י אחרים] עד כה למען הרעבים של אתיופיה. ללמוד על כך, דרך התקשורת, עשוי לעודד אומץ לב במקומות אחרים”. 

3. ממשלת ישראל נאלצה לפרסם את קיום המבצע בפומבי, ולא עשתה זאת בכוונה: “אנשי תקשורת ישראלים כעסו על כך שהסיפור פורסם על ידי “נקודה” ולכן פרסמו את הסיפור בכתבות שער משלהם ובכך אילצו את הממשלה לערוך מסיבת עיתונאים” ובכך לחשוף את המבצע.  (The Montreal Gazette, Jan. 10, 1985).     

בהקשר לנקודה האחרונה, מה שנכון הוא שישראל לא נאלצה להודיע באופן רשמי על מבצע משה ובכך להביא לסיומו. כפי שראינו מדברי ראש הממשלה בכנסת, ישראל שלטה בכל פרסום בנושא זה כדי להגשים מטרות כלשהן. ולראיה נוספת, הישראלים ויהודי העולם היו הראשונים לפרסם בפומבי את סיפור העלייה דרך סודן של יהודי אתיופיה. באופן מפתיע דווקא הם היו הראשונים לעשות זאת בעוד שעיתוני העולם ידעו על הסיפור אבל נמנעו מלפרסם אותו, משום שזה היה פוגע בביטחון היהודים הממתינים במחנות המוות שבסודן.

בסופו של דבר, חשיפת המבצע על-ידי ממשלת ישראל ועל-ידי יהודי העולם סיכן חיי יהודים אתיופים רבים בסודן. המטרה הקדישה את כל האמצעים.

אם חיי הפליטים היהודים בסודן לא עניין את יהודי העולם ואת ישראל, אז מה בדיוק עניין אותם? נבדוק זאת במאמר נוסף!