הפעילות הישראלית: הכצעקתה?
במשך שנים רבות, ישראל נקטה במדיניות של גרירת רגליים בעניין יהודי אתיופיה. אולם, בגלל הלחצים שהופעלו עליה הן מבחוץ והן מבפנים, היא החלה בפעילות החילוץ של יהודי אתיופיה דרך סודן ואף הגבירה מעט את פעילותה עם השנים. נראה כי בשלב מסוים, הפעילות הישראלית הזו עברה מסוכן אחד, שכנראה הוסט ממשימתו העיקרית האחרת בסודן כדי לעסוק בעניין יהודי אתיופיה ברבע משרה, לפעילות של מספר סוכנים שפועלים בעניין. זה כשלעצמו מראה על שינוי כלשהו, הגם שינוי קטן, ביחסה של ישראל כלפי יהודי אתיופיה.

אבל הפעילות הישראלית הזו הייתה מעט מדי ונעשתה מאוחר מדי ובדרכים המסוכנות ביותר בין האפשרויות השונות שהיו בנמצא אז. כפי שגם ברוך טגניה סבור, “נראה כי הם [הישראלים] באמת לא רצו הרבה מדי מאתנו האתיופים ביניהם” (טגניה, עמ’ 155). כשלוקחים בחשבון את גרירת הרגלים של ישראל בעניין זה לאורך השנים בכלל במבצע החילוץ מסודן בפרט, ניתן לומר שדבריו של טגניה מסכמים את הנושא.

אכן את הפעילות הישראלית בסודן בהקשר של יהודי אתיופיה מאפיינים שני דברים בולטים: כמות קטנה של יהודים שעולים לארץ ממחנות הפליטים ולקיחת סיכון גדול ומיותר. משום-מה, הישראלים התעקשו לחלץ את היהודים מסודן בדרכים הכי מסוכנות: דרך הים ודרך האוויר, אשר שתיהן הצריכו מעבר דרך מחסומי משטרה רבים ומסוכנים בתוך סודן. הייתה גם דרך שלישית שהייתה יותר בטיחותית ופוטנציאל העולים דרכה היה יכול להיות גדול אם ישראל לא הייתה מתעקשת על “מכסה” מסוימת של עולים בכל שנה: דרך סוכנויות סעד הבינלאומיות.

אז במה הדברים אמורים? לפי לנהוף, הפעילות הישראלית דרך הים הסתכמה רק בשלושה מקרים, ואת מספר היהודים שעלו בדרך זו הוא מעריך בכאלף בני אדם(192): “בשלושה מקרים שונים במהלך 1981 ו-1982 ישראל הצילה מסודן מספר ביתא ישראל הגובל במאות. לצורך שלושה מבצעי הצלה האלה ישראל אספה את הפליטים בחשאי ושמה אותם בסירות בסואקין שליד פורט סודן. משם הם הפליגו לשארם אל-שח שבקצה הדרומי של חצי האי סיני ואחר כך נלקחו למרכזי קליטה בישראל” (לנהוף, עמ’ 191).

אולם לנהוף מציין כי מבצעי הצלה אלה דרך הים הופסקו בשנת 1982 בגלל פינוי סיני על-ידי ישראל ואגב כך גם החזרת שארם אל-שח למצרים בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים שנחתם כבר בשנת 1979. ולכן ישראל החלה להשתמש בשיטות אחרות של הוצאת היהודים מסודן.

ישראל אימצה את הדרך של סוכנויות סעד בינלאומיות, מה שקרוי בפי גד שמרון “המסלול הלגיטימי” (שמרון, עמ’ 188). בשיטה זו יהודי אתיופיה הוצאו בקבוצות קטנות כפליטים נוצרים מסודן בטיסות סחר לערים אירופיות ומשם לישראל (לנהוף, 192). לדרך זו של הברחת יהודים מסודן היו שותפים רבים: “הועדה הבינלאומית להגירה” (ICM) שמקומה בג’נבה, אשר בראשה כנראה עמדה ישראלית בשם “רות”; ממשלת הולנד, אשר סיפקה את הניירת המתאימה עבור העולים; ומאוחר יותר גם ממשלת ארצות הברית, אשר סיפקה מימון גדול ששינה באופן דרסטי את מספר העולים בדרך זו (לנהוף, 202-206).

גד שמרון, מי שהיה פעיל בכפר הנופש “ארוס”, מציין כי “בסופו של דבר הנתיב ה’לגיטימי’ [היה] יעיל יותר וגם זול. דרך פעולתם הייתה פחות ‘הרואית’ משלנו [דרך הים] וכרוכה במעט מאוד פעלולים בסגנון ג’ימס בונד…”. פחות “הרואית”, כי השיטה הייתה חוקית. והייתה זולה עבור ישראל כי ממשלות זרות מימנו את רוב הפעילות, בניגוד לשיטות הברחה האחרות, הימית והאווירית, שאותן ישראל בעצמה הייתה חייבת לממן בגלל האופי החשאי שלהן.

לא ידוע המספר המדויק של העולים בשיטה זו. גד שמרון טוען שמדובר ב”אלפי יהודים” (עמ’ 188). אבל נתון זה כנראה לא מדויק. כפי שנראה בהמשך, האמריקאים מעריכים כי לפני התערבות ארצות הברית בעניין זה בתחילת שנת 1984, רק  מאות בודדות של עולים עלו לארץ בשיטת הברחה הזו.

כנראה גם מספר הרבה יותר קטן של עולים עשו את דרכם מסודן לישראל בשיטה האווירית. לנהוף מציין כי לפי השירות החשאי הסודני, פעם, ואולי פעמיים, ישראל הנחיתה מטוס הרקולס במדבריות של מזרח סודן. לדעתו, בדרך זו יכלו לעלות לישראל “בערך 130 בני אדם” בטיסה אחת. אם לפי מה שטוענים הסודנים, היו רק אולי שתי נחיתות כאלה, הרי שמספר העולים שעלו בשיטה זו לא עבר את  260 בני אדם.

לפי לנהוף, “חוסר הזהירות של הצוות הקרקעי הישראלי” בשטח סודן, הביא לקץ השיטה האווירית מוקדם מהצפוי (לנהוף, עמ’ 193).  

כמה יהודים אתיופים הישראלים הצילו בפועל? פחות ממספר המתים.

נראה שמספר העולים שעלו בפועל לא הצדיק את הסיכונים שנלקחו בהבאתם ארצה. לפי לנהוף, ישראל פעלה באותן שנים לפי “מכסה” של סביב 700 עולים אתיופים לשנה. לכן, לדבריו, בשנת 1980 עלו לארץ 677 עולים (עמ’ 190); בשנת 1981: 681 עולים; ובשנת 1982: 800 עולים. ואילו לפי ריצ’רד קריגר, בשנת 1983 ישראל העלתה לארץ כ-750 עולים; ובתחילת שנת 1984, כשאמריקאים נכנסו לפעולה ומימנו את הפעילות הזאת דרך הועדה הבין-ממשלתית להגירה שמקומה בג’נבה, מספר העולים עלה באופן דרסטי והגיע ל- 2,800 עולים. זה קרה בחודשים שלפני תחילת מבצע משה, שהחל בנובמבר 1984, שבמסגרתו עלו לארץ אלפי יהודים תוך חודש וחצי. ואילו לפי גרנום ברגר עד תחילת מבצע משה ב-21 בנובמבר, “רק שבע מאות הוצאו [מסודן] במשך כמעט שבע חודשים” (גרנום, עמ’ 745).

לפי-כך, ניתן לסכם כי בכל מבצעי העלאה של יהודים אתיופים מסודן שישראל מתהדרת בהם, עלו לארץ בערך 3,608 יהודים בסך הכול (לא כולל את 2,800 היהודים שהועלו באמצעות הועדה הבין-ממשלתית בעזרת הולנד, שסיפקה ויזות יציאה מסודן, ובמימון אמריקני). כמובן שמספר זה לא כולל את העולים במה שקרוי “מבצע משה”, כי כפי ראינו בפוסטים קודמים, לישראל אין נגיעה למבצע זה. לפחות לא ברמה כזאת שאנחנו אוהבים לספר לעולם.

נראה כי מספר היהודים שבסופו של דבר הצליחו להגיע לישראל באמצעות הפעילות הישראלית היה קטן ממספר המתים בניסיון להעלות לארץ דרך סודן. בגלל סיבות רבות, וביניהן קביעת “מכסות” עלייה שנתיות, אלפי יהודים מתו בדרך לסודן, בסודן ובדרך לישראל.

בהקשר זה יש הרבה שאלות מטרידות. למה ישראל לא פעלה כדי להעלות מספר גדול יותר של יהודים כל שנה, כאשר ידוע היה כי מתים אלפים מהם במחנות המוות בסודן? האם המכסה השנתית של עולים מאתיופיה היא גם הסיבה לעצירתו בחשיפתו הפומבית על-ידי ממשלת ישראל של מבצע משה, שהציל אלפי יהודים בזמן קצר מאוד? לדעתנו, יש קשר בין הדברים.

הבה נראה את הסיכונים המיותרים שישראל לקחה במבצע העלאה של היהודים בסודן. אולי גם זה תרם למספר המתים הגדול של יהודי אתיופיה בסודן, שעדיין אין אומדן מדויק שלו. את התקלות שעשו הישראלים “המקצוענים” בסלול הימי והאווירי, איש המוסד בעצמו מונה כך (גד שמרון, הביאו לי את יהודי אתיופיה, עמ’ 178-179):

• “אישה זקנה שברחה למדבר בבהלה מרעש המנועים והגיעה לישראל רק כעבור כמה חודשים”.
• “ירי טיל ‘סאם 2’ מסוללה פעילה של הצבא הסודאני אל מטוס ‘הרקולס’ של חיל האוויר שהיה בדרכו אלינו”.
• “פריצה בכוח של מחסומי משטרה בגלל התעקשותו של קצין לבדוק את תכולת המשאיות…”.
• “והייתה גם תקרית מסוכנת יותר, שבמהלכה התעשתו השוטרים, עלו על רכבם, …הצליחו להניעו ופתחו במרדף אחרי השיירה הנמלטת…”.
• “היו בלי סוף תקלות טכניות…למשל, שלושה תקרים, זה אחר זה”.
• “במקרה אחר הגיעו למקום האיסוף יותר מדי ‘אחים’, והוחלט להעלות את כולם. בסופו של דבר התפרקו דופנות המשאית, ואנשים נפלו ממנה”.

על המקרה האחרון סיפר גם אחד העולים בשם אורי בארץ.

פרופסור לנהוף מציין, כי החילוצים הימיים, שנעשו למעשה לפי תכנית ברוך טגניה משנת 1978, “היו מסובכים לביצוע” ומסוכנים (לנהוף, עמ’ 191). ואילו בדרך האווירית, הישראלים השאירו בשטח “מספיק” עקבות, כגון בקבוקי מים ריקים ועטיפות מזון “תוצרת ישראל”, אשר העלו את חשדם של אפילו איכרים מקומיים, שדיווחו למשטרה הסודנית על כך (לנהוף, עמ’ 192). כנראה הדברים האלה היו הסיבות שהביאו לירי הטיל אל מטוס חיל האוויר באחד המקרים שגד ציין לעיל.  בהקשר זה לנהוף מציין כי הסודנים העבירו לישראל אזהרה דרך ארצות הברית שאם הם שוב ינסו להנחית מטוסים על אדמת סודן, הם יתנו הוראה לצבאם להפיל אותם (לנהוף, עמ’ 193). אולי זו בדיוק הסיבה לירי טיל סאם 2 אל מטוס ההרקולס של חיל האוויר?

גם ג’רי ויבר, הפקיד האמריקני בשגרירות אמריקנית בסודן, שתכנן, ארגן וניהל את מבצע “משה”, חולק על “מקצועני ‘המוסד’: “אני חושב שכוונותיהם להציל את יהודי אתיופיה היו אמתיות. אישית, אני מרגיש שהמוסד עשה עבודה נוראית בסודן, במיוחד בנוגע למאמציו עד לשנת 1984” (לנהוף, עמ’ 208). לדבריו, אנשי המוסד ראו עצמם כמקצוענים הכי טובים ולכן לא אהבו את “‘החובבנים’, במיוחד את אלה שהביכו את ממשלת ישראל”, כגון אנשי האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה, שברוך טגניה היה חלק מרכזי בה.

אם עד מבצע משה הישראלים עשו “עבודה נוראית”, הרי שנראה כי הם אף פעם לא עשו עבודה לא “נוראית” בהקשר ליהודי אתיופיה בסודן. כי מבצע משה ומבצע שבא שבא אחריו, שהיו הכי בטיחותיים וביצועם עבר בלי תקלות משמעותיות, לא נוהלו על-ידי הישראלים המקצוענים האלה. להיפך, הישראלים דווקא סיבכו את מבצע משה כאשר בניגוד לכל הגיון ולכל הסכם הם חשפו קבל עם ועולם את עצם קיומו והביאו לעצירתו הסופית ובכך סיכנו חיי אדם רבים.

התקווה היא ש”המקצוענות” הזאת של הישראלים לא עלתה בחיי האדם בזמן שהם עשו את “העבודה הנוראית” בסודן. יש לקוות שאף אחד לא נהרג בכל התקלות שהם עשו שם. צריך לקוות שבאמת מצאו את הזקנה שברחה למדבר והעלו אותה לארץ בחילוץ הבא; ולא הושארה שם. צריך לקוות שהמטוס לא נפגע מהטיל שנורה אליו כשהוא היה בדרכו לאסוף את העולים וגם לא אחרי שהעלה אותם והיה בדרכו לישראל. צריך לקוות שאף אחד מהאנשים שנפלו מהמשאית לא נדרס או שהשוטרים הסודנים לא פגעו כשהם ירו באנשים שפרצו את המחסום שלהם.

האם באמת יתכן שהשוטרים במחסומים אפשרו למשאיות “חשודות” אלה שוב לעבור לאחר שהן פרצו בפעם הראשונה? האם יכול להיות שמעשי פריצת מחסומים משטרתיים כאלה לא העלו את הערנות של השוטרים ביתר-שאת והביאו למעצרם של פליטים יהודים במקרים הבאים בהמשך? או שזה זה היה משהו חד-פעמי ושיטות הסעת העולים לא חזרו על עצמן? בהתחשב במספר מקרי הצלה הבודדים דרך הים, יתכן שהשיטה זו של הסעת הפליטים אל הים דרך מחסומי משטרה רבים הופסקה. ויתכן אף כי השיטה הימית הופסקה בגלל פריצות מחסומי משטרה שהגבירה את ערנות הסודנים.

אי-אפשר גם לדעת מה קרה בים בזמן הפעילות הישראלית. אי-אפשר לדעת כמה מסירות ה”זודיאק” הקטנות ששימשו את אנשי חיל הים התהפכו בים על תכולתם בדרך אל האניות או כמה עולים קיבלו התקף פחד פתאומי מהים הגדול כמו הזקנה שברחה מהמטוס וטבעו בים. הדבר נכון במיוחד לאנשים כפריים שרובם לא ראו ים גדול אף פעם. בעניין זה, סופר באתיופיה אז שכל היהודים שיצאו לישראל טבעו כשהם חצו את הים הגדול. אולי לשמועות האלה היו באמת רגליים.

מכל מקום, מעז יצא מתוק. מחדליה של ישראל בסודן הביא לפעילות גדולה יותר של הארגונים היהודים בצפון אמריקה למען יהודי אתיופיה, ואגב כך גם למעורבות ממשלת ארצות הברית בהצלת אלפים במבצע משה ובמבצע יהושוע, הקרוי גם מבצע שבא.

התרגשנו לנוכח חייל ישראלי צעיר, הנושא על גבו אישה ביתא ישראלית עייפה אל תוך בטן האוניה שהביאה אותם ארצה. יכולנו להיות גאים עוד יותר אם מישהו מתוך אותם אנשים היה אמיץ מספיק כדי לספר לנו את האמת על הפעילות הישראלית בסודן ואת הנסיבות שהביאו להפקרת אלפים מיהודי אתיופיה למותם.

• חשיבות פסיקת הרב עובדיה יוסף בעניין יהודי אתיופיה
• שללו ממני את אימא
• יום הזיכרון לנספים הרבים בסודן בדרכם לארץ
• הפרסום השיטתי של מבצע משה, למי זה היה טוב?
• המטרה: שינוי התדמית בדעת קהל העולמית והמקומית