הקורונה: הערות והרהורים אחדים על המצב האנושי בצל הקורונה

הערות והרהורים אחדים על המצב האנושי בצל הקורונה / ד”ר גרמאו מנגיסטו

א. ההרים המתנשאים מעל האדמה ביסודם אדמה הם. כך גם שועי העולם אנושים הם. נגיף קורונה עלוב אחד יכול לנקב את ריאותיהם ולנטרל מהם כל יכולת לנשום, ולהשאיר את כל ההון שצברו, בדרך ישירה או עקלקלה, יתום.

ב. בימים רגילים יש לבני אדם יכולת מיוחדת להכיל את ביטוייהן המכוערות וההרסניות של תופעות הגזענות, האפליה ואף לחיות איתן ולנהל אותן. אבל בימים הנוראים הן עלולות להיות מחוץ לניהול ולשליטה. מה יקרה עתה בימים מאתגרים אלה לאותם אנשים המדוכאים בימים המתוקנים? אם אתה איש דת או פילוסוף, שאל את השאלות האלה, לפחות התחבט בינך לבין עצמך. ואם ביכולתך הדבר, עמוד על מצפונם של בני האדם הנהנים מעודפות העושר בעתות מאתגרות ובעתות נוחות.

ג. אדם, כל אדם, יודע ידיעה ודאית וברורה כי הוא סופי. לכן מוות אינו כל הפחדים כולם בעבורו. הדברים המהותיים המטרידים אותו באמת שלושה הם: האחד – האם הוא חי חיים משמעותיים, מאושרים או מספקים; השני – האם הוא העמיד דור המשך, הנוצר את זכרונו וגנו בשרשרת האנושית; והשלישי – האם בעת מותו הוא יסבול או יחלוף מהעולם שליו?

ד. בצל המשבר או האסון נזקפת לנו הזדמנות נדירה לגלות את עצמנו – בני אדם. אתה תראה את העשיר, שמשכיר לך דירה, שואל ומברר אם ביכולתך לשלם לו כתמול שלשום את שכר הדירה. ולא, מאיץ בך לפנות את דירתו בהקדם. אחר, שטרם נטשה אותו הרוח ולא השתלט עליו החומר, יציע לך בנדיבות לדחות את התשלום הקרוב לימים טובים. שני האנשים האלה הם בשר ודם כמוך ונבראו בדמות ובצלם אלו-הים, אבל שניהם התפצלו: האחד השתעבד לחומר, אחר נפתח לרוח.

ה. הימים הנוראים חושפים בפניך את האדם האדיש לגורלו ולגורל זולתו או את החרד לגורלו ולגורל לזולתו. האחרון, חרף אהבתו לסבו וסבתו, יקפיד לשמור מרחק פיזי מהם ויתקרב אליהם בלב, במחשבה ובקול בהתאם לרוח הזמן. הראשון, מכשכש בזנב שאין לו, יתקרב פיזית, נודף את נגיף הקורונה, אל סבו וסבתו, ויבקש מהם כסף וליטופים כתמול שלשום ואף יודע הוא כי מסכן את חייהם. למה? אתה שואל. כי הוא ממקם את עצמו ואת האינטרסים שלו ואת הנאתו במרכז היקום.

ו. החמורים מכל אלה אינם אלא אנשים נבונים וחכמים, אבל עולמם צר כעולמה של אותה נמלה שבשירתה של נעמי שמר. הם יגידו לך: איש לא הסמיך אותך לייעץ לי, אני אדון לגורלי ולגורל זולתי. אבל מבטם לעולם לא ממריא מעבר לחוטמם. הם חסרי תקנה, כי החוכמה והתובנה האישית לא פותחות בפניהם אשנב להתבונן אל העולם, והצעת אחרים לא שורה בלבם ולא חודרת לתודעתם.