יתומים של מבצע משה: מה גרם לכל כך הרבה יתומים? האם הועלו רק הצעירים?

עצירת מבצע “משה” בטרם עת הביא, בין היתר, לניתוקם של הרבה ילדים מהוריהם ולמותם של הורים רבים של ילדים אלה. ואגב כך הוא הביא ליצירת יתומים רבים אשר חיו בישראל בלי אף הורה. הבדידות בארץ, הלחץ הנפשי והטראומות שילדים האלה עברו בדרך לישראל, הולידו תופעה קשה אחרת: התפתחות נטיות אובדניות. לכן גם שיעור המתאבדים מאותן העליות היה הרבה יותר גבוה משיעור התאבדויות של עליות אחרות של יהודים מאתיופיה.

מצבם המשפחתי בישראל

בשנים שאחרי מבצע “משה” חיו בארץ אלפי צעירים ללא משפחה, חלקם יתומים וחלקם השאירו הורים באתיופיה או בסודן. רובם חיו במסגרות שונות של עליית הנוער. הדיווח הבא מעיד על חלקם הגדול יחסית של צעירים מאתיופיה לעמת צעירים אחרים שהיו במסגרות של עליית הנוער באותה תקופה: “תכניות עליית הנוער מהוות מסגרת חינוך וטיפול כולל עבור 16,900 חניכים בשנת הלימודים תשמ”ח. מספר זה כולל 2,500 צעירים שעלו מאתיופיה במסגרת ‘מבצע משה’… חניכי עלית הנוער הם בדרך-כלל גילאי 18-12” – (מעריב, 29.11.1987).

מקורות אחרים מעידים כי מספר הנערים יוצאי אתיופיה באותה תקופה היה אפילו הרבה יותר גדול. בדו”ח שהוכן במאי 1988 על-ידי הפסיכולוג גדי בן עזר עבור “האגודה הבינלאומית לזכויות הילד- בישראל” עולה כי באותה תקופה חיו בישראל 7,000 צעירים יהודים אתיופים בגילאי 28-11, מתוכם 1,775 בלי כל ההורים: 625 חיים במסגרות עליית הנוער בלי אף הורה בישראל; כ- 300 עם הורה אחד בישראל; 150 (מינימום) הורה אחד או שניהם באתיופיה; 500 יתומים שנמצאים במסגרות עליית הנוער; 200 (מינימום) יתומים שלא במסגרות עליית הנוער.

אם באותה תקופה חיו בארץ כ-15,000 עולים מאתיופיה, הרי שכמעט מחציתם (7,000) היו ילדים וצעירים בגילאי 28-11. מה קרה להוריהם? האם יתכן שרק הצעירים עלו לארץ?

הדו”ח מפרט עוד בנושא:

בסך הכול היגרו לישראל 6000 ילדים ונערים אתיופים. תשעים אחוז מאלה שבגילאי 18-11 נמצאים במסגרות עליית הנוער (2,500). כ-3,500 ילדים חיים בקהילות בישראל, רובם לומדים בבתי ספר יסודיים. 1,000 אנשים צעירים נוספים בין הגילאים 28-18 נתמכים על-ידי יחידות מינהל הסטודנטים. רוב הצעירים האלה, למרות מצבם הכלכלי הקשה ומצוקתם האישית, חייבים לפרנס את אחיהם ואחיותיהם הצעירים. הם חייבים להיות הורים מחליפים לאחים הצעירים.

גם לפי עיתון מעריב, באותה תקופה חיו בארץ כ-2500 תלמידים יוצאי אתיופיה, אשר התחנכו במרכזי הנוער של העלית הנוער. ומתוכם כ-1000 בלי ההורים שלהם. חלקם יתומים, שהוריהם מתו בדרך לסודן; אחרים עדיין חיו בכפרים הרחוקים של אתיופיה. והנערים עצמם עברו חוויות קשות בדרך: “בדרכם ארצה עברו הצעירים חוויות קשות, והדבר מחייב השקעה רבה בשיקומם החינוכי, הנפשי והתרבותי” – (מעריב, 25.10.1987).

לפי ראשי הסוכנות היהודית, אפילו עוד לפני מבצע “משה” חצי מיהודי אתיופיה שחיו אז בישראל היו בני נוער: “לפי הנתונים שפורסמו על ידי מחלקת עליה וקליטה שלה, כרבע מיהדות אתיופיה חייה בישראל, יותר מחצי מהם מתחת לגיל 18 ורק חמישה אחוזים מעל לגיל 60” – (JTA 19 July, 1984).

בצד שני, ג’רי ויבר, מי שתכנן וניהל את המבצע האמריקני להצלת יהודי אתיופיה – מבצע משה – ומי ששימש “מוצא הפלשים” במבצע זה, זכריה יונה, מעידים כי בעדיפות הראשונה להעלות לישראל היו “חולים, זקנים, ופגיעים“. וכפי שהוכחנו כאן, לפני מבצע משה ישראל העלתה רק כ-3,608 יהודים בסך הכול דרך סודן. האם יתכן שרובם, אם לא כולם, של העולים האלה היו ילדים וצעירים בלי הורים? אם כן, למה?

עובדה זאת עשויה להעיד על דבר מטריד במיוחד: או שבאמת מי ששרד את התלאות בסודן והגיע לישראל היו הצעירים; או שרק הם נבחרו לעלות לישראל. בהכירנו את מה שנעשה במבצע “משה” עצמו עניין זה נותר מטריד. גם הטענה כי מלכתחילה רוב מאלה שעזבו את אתיופיה לעבר ישראל היו צעירים, לא יכולה להסביר את העובדה כי כמחצית מהעולים שחיו בישראל באותה תקופה היו צעירים ורק חמישה אחוזים מהם היו מעל לגיל 60.

מצבם הנפשי של יתומים

הדו”ח של גדי בן עזר מעיד כי שלוש שנים אחרי מבצע “משה” מצבם הנפשי של הנערים הלך והחמיר: “כל חודש שעובר, מצב הילדים מחמיר. סבלנותם נמתחה מעבר ליכולתם לשאת, והם על סף של פיצוץ ושל ייאוש. הם כבר לא יודעים לאן לתעל את מצוקתם ואת עצבותם…עתה הם מגיעים לקצה גבול…”.

הדו”ח אף מציין כי המכתבים שחלק מהילדים מקבלים מהוריהם שבאתיופיה מחמירים את המצב של הילדים: “המכתבים מאתיופיה מוציאים אותם לגמרי מהאיזון”. אבא אחד כותב לבנו: “‘הצל אותנו. אנחנו בסכנה’. הבן לא יודע מה לעשות. הוא בן שתיים-עשרה. הוא חיי במעון בית הספר. הוא מפסיק לאכול”.

גם ילדים שלא מקבלים מכתבים מהוריהם מודאגים מאוד למשפחתם שבאתיופיה. הדו”ח מציין את שרה בת השלוש-עשרה, שהשאירה את אמה ואת אחיותיה באתיופיה ולא יודעת את מצבם: “היא מרגישה אשמה על כך שהיא ניצלה והגיעה לישראל. היא מפסיקה להתרכז בלימודיה.”

ואילו עיתון מעריב מביא מכתב שכתבה נערה אתיופית אחרת בשם תמר למנהל הכפר שבו היא לומדת ומבקשת ממנו לסייע לה להביא את הוריה לישראל:

למנהל הכפר היקר שלי! אני מאוד עצובה על שהורי עדיין לא איתי. אינני רוצה לאכול או ללמוד. כל היום וכל הלילה חושבת אני על הורי ודואגת להם. אני מבקשת ממך המנהל, שתיקח אותי לסוכנות היהודית בירושלים, שם יש ראש עליית הנוער אורי גורדון. אמרו לי שהוא יכול להביא את אמא ואבא שלי לכאן. אני רוצה להיפגש איתו ולומר לו, שהוא מוכרח להביא לכאן את אמא ואבא שלי, כי עד שלא אראה אותם בישראל אהיה עצובה ואבכה – (מעריב, 25.10.1987).

בסוף, הדו”ח מסכם את המצוקה העיקרית של הנערים האתיופים:

לכן, המצוקה העיקרית היא הפרידה שלהם מהמשפחה. זה גורם לאשמה, לקשיים בריכוז, להמתנה תמידית למכתבים עם הפחד הנלווה מה הם עלולים למצוא במכתבים אלה, לסימפטומים פסיכוסומטיים, לסירוב תזונה ואף לאנורקסיה. מצב זה נמשך כבר שלוש שנים…איחוד משפחות עשוי להביא יותר עזרה והקלה לקהילה האתיופית מאשר סיוע מקצועי של עובדים סוציאליים ופסיכולוגים. חיוני למצוא כל דרך אפשרית כדי לסיים את המצוקה הנוראה של הילדים האלה שזועקים לעזרה.

כאמור דו”ח הנ”ל מתאר את מצב הילדים האתיופים שלוש שנים אחרי מבצע “משה”. אבל כבר בשנת 1985 עיתון “מעריב” דיווח כי “רוב עולי אתיופיה נתונים בדיכאון וסובלים מסיוטים” (מעריב, 15.11.1985, עמ’ 1). העיתון מצטט דברי מנהל התחנה לבריאות הנפש בנתניה, ד”ר אריאל אריאלי, אשר נשא דברים בכנס בינלאומי לחקר השכול שנערך בירושלים. לדברי המומחה לבריאות הנפש הנ”ל, “רוב עולי אתיופיה נמצאים במצב נפשי קשה ביותר, המזכיר את הטראומה שעברו ניצולי השואה”.

הד”ר המליץ לבצע בדיקה לכל העולים מאתיופיה כדי לזהות מראש את ההפרעות הנפשיות “ולהקטין את סכנת ההתאבדויות בקרבם. ‘לפעמים האיש השקט ביותר, שלכאורה לא סביר שיבצע פעולת ייאוש כמו התאבדות – הוא זה שמפתיע את כולנו'”.

ד”ר אריאלי אף סיפר על שני מקרים של התאבדויות של צעירים יוצאי אתיופיה: “בחור, שהתאבד, לאחר שחי עם רגשי אשמה על שעזב את אחיו ונהג לספר על חלומות זוועה בהם הוא רואה את אחיו שוקע בבוץ וזועק לעזרה. התאבדות נוספת הייתה בשל רגשי אשמה על קבורת אם בבית קבורה נוצרי.”

שיעור מתאבדים גבוה

מחקרים רבים שנעשו בעניין זה הצביעו על שיעור גבוה מאוד של התאבדויות בקרב העולים האלה מאתיופיה באותה תקופה בהשוואה לעולים מעליות אחרות (הן של העולים מאתיופיה והן של העולים מעדות אחרות).

הנערים האלה גם גויסו לצבא לאחר סיום לימודיהם. וגם בצבא שיעור המתאבדים יוצאי אתיופיה גדל באותן שנים במיוחד. הצבא זיהה כי הבעיה הייתה תחושת הבדידות שחש החייל יוצא אתיופיה בזמן שירותו הצבאי. כפתרון לבעיה זו, הצבא החליט כי חייל ממוצא אתיופי לא ישרת בפלוגה מסוימת לבד אלא עם עוד חייל יוצא אתיופיה.

הנה עוד אבסורד בעניין החיילים הבודדים האלה. ראשית, למרות שהם חיו לבד כאן הם נאלצו להתגייס לצבא. ושנית, כתוצאה מגיוסם לצבא מצבם הכלכלי החמיר עוד יותר, כי המשכורת הצבאית לא הספיקה ותמיכה מההורים לא הייתה להם. לכן, החיילים האלה היו צריכים לבקש תמיכה כלכלית מארגוני סעד דווקא מחו”ל למרות שהם שירתו בצבא הגנה לישראל. האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה, למשל, סיפקה לחיילים אלה דמי קיום חודשיים עד סוף שירותם הצבאי.

יתרה מזאת, רשויות ישראל קיצצו את הסיוע ליתומים אלה. לפי בכיר אמריקני בשם ריצ’רד קריגר, “המימון לקליטתם של האתיופים בישראל קוצץ בגלל סיבות פוליטיות וכלכליות… היה קיצוץ במימון תכנית עליית הנוער שנה שניה ברציפות. תכנית זו מספקת סיוע בערך ל-2,000 ילדים אתיופים בישראל” (דוח על יהודי אתיופיה שהוא הכין, 20.4.1988, מקורות למסמך זה ולדו”ח של בן עזר: ארכיון AAEJ).

אין ספק שגם מצוקה כלכלית זו הוסיפה לתחושת הבדידות של יתומים האלה. וסביר להניח שהיא אף הייתה אחד הגורמים להתאבדויות רבות הן בצבא והן באזרחות.

כיום חיים בישראל עשרות אנשים בוגרים שטראומת סודן מלווה אותם. חלקם אף לא הצליח להשתקם ולהקים משפחה. אונס, התעללות נפשית ופיזית, אובדן יקרים, האשמה עצמית, חוסר טיפול רפואי, ובדידות נוראה עצרו את חיי רבים מהם בגיל העשרה.

• את-יופיה, תמיד תישארי חלק ממני
• שללו ממני את אימא
• הפרסום השיטתי של מבצע משה, למי זה היה טוב?
• המטרה: שינוי התדמית בדעת קהל העולמית והמקומית
• יתומים של מבצע משה: מה גרם לכל כך הרבה יתומים? האם הועלו רק הצעירים?