תפקיד הישראלים בביצוע מבצע משה היה שולי. אולם, זה לא מנע מהם לקחת קרדיט עליו. הם ידעו להתלות באילנות גבוהים ולנצל אותו עד תום. בפועל, במהלך מבצע משה הם ערכו מסיבות “שחיתות” בכפר הנופש שהם הקימו, אולי למטרות חשובות אחרות, ליד פורט סודן. אולי זה היה מעין מסיבת סיום לקראת עזיבת המקום בעקבות חשיפת מבצע משה, שעליו כנראה ידעו מראש.
הבה נראה מה בכל זאת היה חלקם במשימת ההצלה: מבצע משה. לפי ג’רי ויבר, הוחלט באותה פגישה בג’נבה כי לצורך המבצע הישראלים יספקו את הדברים הבאים: מטוס שיטיס את העולים מחוץ לסודן; אדם שיטפל במטוסים במגדל הפיקוח של שדה התעופה הבינלאומי של חרטום; “מוצא הפלשים”, שיזהה יהודים מפליטים אתיופים אחרים; וכסף לרכישת שירותים מקומיים (לנהוף, עמ’ 231). בפוסט נוסף הרחבנו בעניין מקורות הכסף עבור מבצע משה.
בפועל, את המטוס יספק בחינם יהודי בלגי נדיב, ג’ורג’ גוטלמן, הבעלים של חברת תעופה טרנס אירופית (TEA), אשר שירותי טיסה שהיא סיפקה לסודנים במסעם למקומות הקדושים סיפקו כיסוי מצוין ולא עוררו את חשד הציבור הסודני שלא היה בסוד ענייני המבצע. המטוס יהיה בואינג 707 שיכול להטיס 240 אנשים כל פעם. על היהודי המיוחד הזה נדבר בפוסט נפרד.
הישראלים: אנשי המפתח
אפרים, ראש היחידה שעסקה בחילוץ יהודים במצוקה במוסד אז ולימים ראש המוסד. הוא השתתף במפגשי תכנון מבצע משה בג’נבה. הוא גם כנראה שעבד מול ויבר בענייני הכסף הדרוש לתפעול המבצע והעביר לו אותם במזוודות על אדמת אירופה. ויבר היה טס אחת לשבועיים לאחת הערים באירופה כדי לאסוף את מזוודת המזומנים.
כפקח טיסה במגדל הפיקוח של שדה התעופה, הושם אדם המכונה “רנ’ה” (Ren’e). הוא מתואר כיהודי צרפתי ממוצא ערבי דובר ערבית, שהשתלב יפה עם צוות הפיקוח הסודני שבמגדל. הוא היה מקצוען בתחומו, כל כך מקצוען שאפילו השגריר האמריקני בסודן אמר עליו: “הרגשתי נוח אתו. הרגשתי שהוא ידע מה שהוא עשה” (לנהוף, עמ’ 233).
נראה שגד שמרון, אחד מאנשי המוסד שהפעילו את כפר הנופש “ארוס” שעל חוף ים-סוף לצורך מבצעי העלאה של היהודים, מדבר על “רנ’ה” בתיאור זה: ” לחרטום נשלח אחד מבכירי אנשי המבצעים של ‘המוסד’, שמסיבות מובנות לא ננקוב בשמו, שעבד בתיאום עם ויבר” (“הביאו לי את יהודי אתיופיה”, עמ’ 190).
ג’יימס
איש המפתח הנוסף שעל הישראלים לספק היה אדם המכונה “ג’יימס”, שתפקידו היה לזהות מי יהודי ומי לא יהודי בין אלפי הפליטים האתיופים שבמחנות. גיימס מתואר כיהודי אתיופי, העובד בבנק שוויצרי כלשהו. בפועל, בפי יהודים האמריקאים, איש זה מוכר בשם זכריאס יונה. ואילו עבור יהודי אתיופיה, מדובר היה לא יותר מאשר בזאודו (זכריה) יונה, בנו של מנהיג יהודי אתיופיה המפורסם יונה בוגלה. כפי שג’רי מתאר אותו, זאודו היה רזה, שקט, אבל התברר כאמיץ וכבעל תושייה, שבלעדיו מבצע משה לא היה מתבצע.
משום מה מיכה פלדמן בוחר לציין את זאודו רק באות ז’. בתיאור הבא הוא לא משאיר שום ספק לגבי זהותו של ז’:
בארץ גויס ז’, בנו של אחד ממנהיגי יהודי אתיופיה, אשר היה מתלמידי ד”ר פייטלוביץ ולמד בצעירותו בירושלים, בפרנקפורט ובציריך […] ז’ בנו, מהוותיקים בין יוצאי אתיופיה בארץ, סיים את בית-הספר התיכון הצרפתי באדיס אבבה. היה זה צעיר מחושב ואמין היודע לשמור סוד והוא נראה כבחירה המוצלחת לתפקיד ‘השחור שיישלח לסודאן לזיהוי הפלאשים’ […] ללא היסוס הסכים ז’ ליטול עליו את המשימה “( פלדמן מיכה, יציאת אתיופיה, עמ’ 75).
האיש היה “אמין היודע לשמור סוד” ואולי נוח למשלחיו מהסוכנות, אך לא יותר מכך. האדם התחנך באדיס אבבה, ששם לא התגוררו יהודים אתיופים. הוא לא היה יכול להכיר את אותם היהודים שהגיעו לסודן בעיקר מהכפרים מאזור גונדר. הוא היה עירוני, בעל תפיסה והשכלה מערבית, וכנראה גם זר לאחיו הכפריים.
הדבר היחיד שהיה לטובתו הוא שהוא היה הבן של יונה בוגלה המפורסם. כפי שוויבר מעיד, “הוא אף פעם לא היה שם, אף אחד לא הכיר אותו. לכן הוא היה צריך להציג את עצמו…’אני הבן של…ואני כאן כדי להוציא אתכם'” (לוס אנג’לס טיימס, 8.1.1985)
חטיפת מנהיג הפעילים
נוסף לכך, היו בין הפליטים היהודים פעילים שעזרו לישראל לארגן, להסיע ולהעלות את היהודים לישראל. הם עשו זאת תוך סיכון חיי עצמם, כאשר מפעיליהם הישראלים ישבו במלונות ממוזגים ונטלו את הקרדיט על הצלת “אחים”. באותה מידה הפעילים האלה יכלו למלא את התפקיד של ג’יימס ביעילות יתרה גם במהלך מבצע משה, משום שהם היו מנוסים יותר ומכירים את העבודה בשטח העוין. נראה שהוא היה שם כשליח הסוכנות כדי לשמור על האינטרסים של הסוכנות. אולי פעל לפי רשימת שמות שהסוכנות מסרה לו (רשימה חלקית של היהודים שהוכנה בשנות השבעים לפי סקר שאורט ביצעה באתיופיה).
בסופו של דבר, ג’יימס לא יכול היה לעשות את תפקידו בלי עזרת הפעילים. הם היו מי שעשו את העבודה המלוכלכת לפי הוראותיו. זו גם הסיבה שהפעילים האלה לא ראו את הגעתו לשם בעין יפה. אדם לא מוכר, שרק מציג עצמו כבנו של יונה המפורסם, פתאום תופס פיקוד ואומר להם את מי להעלות ואת מי לא להעלות לישראל לפי רשימה שהם לא מכירים.
תוצאה של המחלוקת בינו לבין הפעילים הייתה, שמנהיג הקבוצה נחטף בכוח ונשלח לישראל עם הטיסה החמישית של מבצע משה. לפחות כך ויבר מספר. באותו יום הדלת של האוטובוס נטרקה בזמן שהבחור ספר את הנוסעים שעל האוטובוס. וכשהוא החל לצעוק, ויבר פקד על הקצין הסודני שלידו: “תגיד לו לשבת, ואם הבן זונה יזוז, תירה בו”. (לוס אנג’לס טיימס, 8.1.1985). וזאת באשמה שהבחור לקח שוחד מהיהודים ודאג להעלותם בטיסות הראשונות לישראל.
- את-יופיה, תמיד תישארי חלק ממני
- שללו ממני את אימא
- הפרסום השיטתי של מבצע משה, למי זה היה טוב?
- המטרה: שינוי התדמית בדעת קהל העולמית והמקומית
- יתומים של מבצע משה: מה גרם לכל כך הרבה יתומים? האם הועלו רק הצעירים?
“ארוחות שחיתות” של הישראלים
מעבר לאנשי מפתח אלה, לא ידוע שהיו עוד ישראלים פעילים בסודן בזמן מבצע משה. כפי שגד שמרון בעצמו מעיד, יתר אנשי המוסד שלפני כן עסקו בניסיונות העלאה דרך הים ודרך האוויר היו ממודרים לחלוטין מתהליך מבצע משה (עמ’ 192). בתקופה זו הם ערכו “ארוחות שחיתות” בכפר הנופש “ארוס” שליד פורט סודן:
בדצמבר 1984 נשלחתי לסודאן על תקן בדרן-מדריך כדי לתגבר את צוות עובדי הכפר, שהיה מוצף באורחים […] באותה שליחות לא נכונו לנו שום פעילויות מבצעיות אלא ספורט, אוכל ומסיבות לצליליו של הדיסק-ג’וקי הטוב ביותר בחרטום, שהטסנו אותו לכפר במיוחד לרגל האירוע.
באותם שבועות ארגנו כמה ארוחות שחיתות אמתיות לכבוד חג המולד והסילווסטר […] השולחנות כרעו תחת עומס הלוקוסים והלובסטרים הענקיים, כירות אורז, הרים של צ’יפס ‘דקימדקים’, סלטים בלי סוף ושלל דברי מאפה טעימים (עמ’ 193).
אף ישראלי לא דרך על אדמת סודן
דבריו העוקצניים הבאים של ג’רי ויבר מחזקים את הטענה זו של שמרון: “אחרי המבצעים ‘משה’ ו’שבא’ מספר סופרים טענו כי תריסר או יותר סוכני מוסד שוטטו בכפר הסודני, מכוונים תנועות ושולטים ביציאות. יתכן מאוד שעשו זאת. אבל אם הם עשו, הם לא השאירו שום עקבות בחול הסודני. רק רנ’ה וגיימס בהחלט התהלכו שם. הם השאירו רשמים נצחיים” (לנהוף, עמ’ 233).
אין עדות מהימנה מזו. זה האיש שתכנן וניהל את שני המבצעים האלה, מבצע משה ומבצע שבא. יודע מי היו המעורבים בפעילויות האלה.
יתכן שזה בגלל התנאי שהסודנים הציבו בדבר אף ישראלי שלא ידרוך על אדמת סודן. ויתכן שזה בגלל סיבות שלא ידועות לנו. אבל נראה באמת שאף ישראלי לא היה שם כדי לנהל את מבצע משה. אם הישראלים היו שם, הם היו כדי ליהנות ממסיבות שחיתות למימיו הצלולים של ים-סוף, הרחק-הרחק ממחנות המוות של מזרח סודן. מי שניהלו את המבצע להצלת יהודי אתיופיה ממחנות המוות היו ויבר, הפעילים שבקרב יהודי אתיופיה, והסודנים. אבל, כפי שידוע, זה לא הפריע לישראלים ליטול את הקרדיט גם על מבצע אמריקני זה.
כשבוחנים את הכול, נראה כי הישראלים היו בסודן למטרות יותר חשובות אחרות.