ספר אחד, סיפור על הדרך לירושלים. עוד מעט, עוד מעט נגיע לארץ החלומות.
ביום חמישי האחרון בארמון הנציב היה ממש נהדר. חלק נכבד מעם ישראל חגג ציונות אותנטית בת אלפיים חמש מאות שנה – חג הסיגד. יהודי אתיופיה בדרך לתפוס את מקומם המכובד בחברה הישראלית. בל יטעה איש. הדרך עודנה ארוכה; מסעם המפרך והארוך לירושלים עדיין לא נגמר. היו תמימים להאמין שמאבק בן אלפיים חמש מאות שנה יסתיים בבת אחת, ברגע שרגליהם העייפות תדרוכנה על אדמת הארץ. התבדו. אך הם מתחילים להתעשת מההלם שהכה בהם. וזו התחלה מבורכת. הם רואים את ירושלים באופק.
על אף נאומי סרק ותרגומים מאולתרים מציקים, שבקעו מהרמקולים בכל מקום שהלכתי, אהבתי לבקר בעמדות הסברה ופעילות של תנועות הנוער ושל גופים וולונטריים. אולי פעילויות כאלה ואחרות יביאו את השינוי המיוחל מהר יותר מאשר נאומי הסרק.
עמדה פשוטה אחת שבה את לבי במיוחד. זו הייתה עמדתם של פעילי מטה המאבק להשבת אחינו, אברה מנגיסטו, המוחזק בשבי החמאס מזה 1169 ימים. קבוצת נשים צעירות איישו את העמדה. תלמידתי לשעבר, ליאורה, הפכה לדוברת הקבוצה בעל כורחה. בין דיברור הפעילות והסברה, העמדה הציעה חולצות, עליהן מודפסות דמותו של אברה והמילים “עד מתי אברה מנגיסטו?!”, למכירה בסכום סמלי כדי להשאיר את עניינו של אברה בתודעת הציבור הרחב וכדי לתמוך בפעילות מטה המאבק למענו.
היה מרגש להיווכח שדווקא צעירים כמו ליאורה וחבריה נרתמים בכל הכוח למען אברה, הנמק בשבי בשל לקותו. מותר לקוות, חובה לקוות, שבזכות צעירים כמו ליאורה וחבריה ייבנה כאן עתיד טוב יותר ונראה את אברה חוזר הביתה במהירה.
דרכו של אברה חזרה הביתה מתארכת לשווא; אך שוב ישוב לחיק משפחתו.
- את-יופיה, תמיד תישארי חלק ממני
- שללו ממני את אימא
- הפרסום השיטתי של מבצע משה, למי זה היה טוב?
- המטרה: שינוי התדמית בדעת קהל העולמית והמקומית
- יתומים של מבצע משה: מה גרם לכל כך הרבה יתומים? האם הועלו רק הצעירים?
נהניתי גם לבקר בעמדות למכירת ספרים. היו ספרים הן בעברית והן באמהרית. למרות הפריחה המבורכת של הספרים, התאכזבתי קצת. חלקם היו בלי שם הכותב; חלקם היו מעותקים; ורק חלק קטן מהם היו ספרים מקוריים. נדמה שהמילה פלגיאט לא מוכרת לרבים מהסופרים שהציעו את מרכולתם. אני בררן. סופרים עלומים – שבאו לעשות קופה על חשבון הציבור התמים – לא יצליחו לעבוד גם עליי.
לעומת זאת, אני מוכן להוציא הון על ספרים ראויים. ספר אחד מיוחד, מקורי וראוי היה “צבע האדמה”. על אף מחירו הגבוה, לא היססתי להוציא את הסכום הדרוש לרכישתו. וזאת לא רק לעודד הוצאת ספרים כאלה. הספר מגולל את סיפורו המדהים של איאיו. זהו סיפור על הדרך שהוא עשה מאז היותו ילד קטן באתיופיה, דרך בית היתומים שם, העלייה לארץ והפנימיות אליהן נשלח, השירות הקרבי בצבא, המאבק החברתי שהוא ניהל למען יוצאי העדה בארץ, ועד להיותו אבא ואיש משפחה למופת. ספר יוצא דופן; סיפור השראה אדיר; אדם מיוחד במינו.
מצאתי דמיון בין המתואר בספר לבין פרויקט מיוחד שרץ ברמה ארצית כבר יותר משנתיים – “סיפור על הדרך”. נפלה בחלקי הזכות להיות חלק מפרויקט חברתי זה. במסגרת הפרויקט, צעירים ישראלים יוצאי אתיופיה מספרים את סיפורם לחברה הישראלית בבתים, בבתי ספר, במקומות עבודה, במשרדי ממשלה, ועוד. הספר “צבע האדמה” מספר סיפור נפלא, אחד מני סיפורים רבים ונפלאים של ישראלים יוצאי אתיופיה. בחלקים מסוימים של הספר הקורא יוצא אתיופיה מוצא את עצמו, את הסיפור שלו, ולכן קל לו להזדהות עם המסופר בו.
מדובר בספר אוטוביוגרפי חושפני וכן להדהים, המפליא מכותיו בחברה בלי ליפות שום דבר, המציב לה מראה ברורה באשר לאופייה ולהתנהלותה. מחד גיסא, זהו סיפור על הדרך החתחתים שאיאיו עשה כדי להגיע לירושלים צור מחצבתו, ומאידך זהו ספר המאיר על פינות חשוכות בדרכה של החברה הישראלית. “צבע האדמה” הוא ספר חובה בכל בית ישראל. לא פלא שהוא הפך לרב מכר תוך זמן קצר.
אכן, הדרך לירושלים מפותלת הייתה ופתלתלה עודנה. גם וייז, טכנולוגיית פלא תוצרת ישראל, לא ממש עזר לנו להגיע לירושלים. הוא ביקש להובילנו למקומות אחרים. עקשנים בני עקשנים, בסופו של דבר כפינו עליו את רצוננו והגענו הביתה. אורך רוח ועקשנות הביאונו עד הלום. משום שכך הם פני הדברים, אין ספק שעוד מעט, עוד מעט נגיע ונגע באבני ירושלים.
